"שקט! דממה!" כך היא צעקה אל השממה שהייתה מסביבה. היא ידעה
שאין שם אף אחד ובכל זאת היא שמעה כל כך הרבה קולות, כל אחד
מנוגד לשני. כל כך הרבה קולות, אשר מציינים את כל המחשבות. כל
כך הרבה קולות, מציינים את כל החלומות. כל כך הרבה קולות
מציינים הם רצונות. כל כך הרבה קולות, מציינים הם דמויות
שונות.
היא לא יכלה יותר, היא לא ידעה למי להקשיב, זה בלבל אותה עד
שהיא צעקה את דברה. בתוך כל הקולות האלו היא רצתה לשמוע רק קול
אחד אך רק הוא הקשיב לה ושתק, לא אמר מילה. אותו היא רצתה
לשמוע, הוא ציין את מחשבתה, את חלומה, את מה שרצתה ובעיקר-
אותה.
היא אינה ידעה שברגע שהיא תפסיק להקשיב לקולות האחרים, ופשוט
תתעלם הקול הזה יצעק ואותו היא תשמע. וכאשר הבינה את אשר עליה
לעשות זה היה מאוחר, הקולות היו חזקים, מגוונים, מאוחדים וזה
היה כמעט בלתי אפשרי להתעלם, אותם להפסיק.
וכך היא ישבה, בתוך השממה, מנסה להשתיק את הקולות, מקשיבה פעם
לזה ופעם לאחר בחיפוש אחרי קולה. וכך היא ישבה, בתוך השממה
וצעקה על הקולות, ובתוך הצעקה עמוק עמוק הסתתר הקול. וכך היא
ישבה בתוך השממה ממשיכה לצעוק, כי הצעקה סימנה עבורה את מה
שרצתה למצוא...