חריץ של אור הוא ראה דרך עינייו הרדומות, כרגע התעורר והרגיש
כמו חדש, אחרי שינה עמוקה...
הרצון שלו לראות את העולם החדש, לחקור מחדש כאילו דבר אינו קרה
אתמול נתן בו כוח להמשיך.
הוא כאילו שכח את כל מה שקרה אתמול, את השינאה והכאב. הוא ניסה
לישכוח וקיווה שזה יעבור בלילה, וזהו לא היה רק ניסיון, זאת
הייתה גם הצלחה.
אך עם כל הכאב שנעלם נעלמו לו גם הקטעים הטובים, שלא רצה
לשכוח, אך בגלל שהוא שכח אותם לא היה לו אכפת. כל פעם שהיה
קורה דבר רע, הוא היה הולך לישון ושוכח. כמו מכונה שאפשר פשוט
ללחוץ על כפתור והזיכרון נמחק.
וזה כל כך הצליח לו, שהוא המשיך למחוק ולמחוק עד ששכח את
השימחה, וגם כשזו הגיע הוא אינו ידע זאת מפני שלא היה לו למה
להשוות הרי הכל נמחק ומעולם לא היה.
הוא הפך לחלול בלי זיכרון ובלי היסטוריה, ואיבד כל רגש אנושי:
שימחה, כאב אושר ועצב, את החמלה וההערכה, נישאר לו רק דבר אחד-
את המחיקה.