שריקה עזה את האוויר מפלחת.
והכל עומד.
ידיים מושטות מבעד צוהר קט.
ולרגע דממה.

והכל מוכנים על רציף בטון.
צעקות, נביחות כלבים.
חיילים במדים מצוחצחים.

הגיעו אלו, לא אדם הם.
חיות.
וכך במדים נקיים ומגוהצים.
ואידיאל, אל המוות נשלחים.
זהו מקומם.

לימין, לשמאל
זה למות,
ואחר ארכה קיבל.

מגיעה שעת פקודה
ושני הטורים זה מזה רוחקים.
זה אל גורלו של זה.

השיער השופע מעטר את הקרקע
נגזז זה עתה. בלא כל חמלה.
זה ישמש למילוי כריות

נעליים נערמות,
בגדים בלים. ישלחו לשימוש חוזר.
כן הכל כה יעיל.
שן זהב, יקרה מפז - יקרה מחיים.

וטור חדש בכניסה אל החדר.
התא ממנו אין יוצא.
וטור אחר ליד צריף רעוע
ודרגש קר, מנוכר.

וכעת המכונה במלוא המרץ
משומנת היטב.
והתוצר? מאין מגיע.

עשן מתמר מעל.
פרצופים זועקים זעקת אלוהים
והוא היושב ממעל,
ביד מכוונת.
שמע ישראל!
התשמע זעקה?

אם מנסה להציל את ילדה
מציידת אותו בפת יבשה.
והוא בוכה איננו מבין
הקץ לילדות. חלומות שנגוזו.

נערים אובדים עובדים במלוא מרץ
ובאויר, קרוביהם נישאים אל על
לוטפים פניהם, מגרים ליבם.
מדוע מקומם לא אתם?

גבורה! נושאים בגאון
שמות, תחושות.
רגשות -
אדם!

זכרון, עז אינו עמום
זכר עם
בני אנוש!