יוצאת לרעות קצת שמש
להוליכה בשבילי רותמים מסתעפים
טרם כליה. הרי זו עונת-לקראת-סוף
והשדות מצהיבים מהר משהוריקו.

מאבדת עצמך בסבך הדעת.
רגע מובילה, רגע מובלת.
שפתייך דקות ממלמלות בלי קול
רזים מאיימים להחקק כמיתוס.

בראי אישונייך לא נותר משושנה
ולו עלה, רק גבעול עטור קוצים
מפזר עקצוצים מחוספסים
צמרמורות נרעדות בך ואת נאחזת בהן
זמן רב שייחלת לסם מרץ
וטעמו כטעם רסיס זכוכית הדוק בין שיניים.

מה שהיה פעם אור, היום אפילה יוקדת
מסנוורת בקהותה. שקיעה מתפשטת בעל כורחה
ולך האפשרות להתכסות כמעין נחמה.

(11/4/07)