גשם שטף את המדרכות
נזל מהעצים.
סוף החורף הגיע
עם פריחה וסנדלים.

נושר לי הלב
במיטה האטומה.
עברתי עידן קשה מזה,
אתה כמו משענת עקומה.

נחתת עליי בימים קרים,
של מעילים גדולים וגרביים.
התעטפתי בך חורף שלם,
מכלום, פתאום נהייתי שניים.

בפעם הבאה שנתראה,
כבר לא יהיה צורך בשמיכה עבה.
בגדי החורף הגדולים יוחזרו לארון,
גם אתה תחזור לעולמך.

אתה תשב ותקשיב לסימני החורף
האחרונים.
תגיד שאתה לא מסוגל,
שהיה טוב, שיהיה רע,
שנוכל גם להשאר ידידים.

תצא מהמיטה שלי, החמה.
תיקח אוויר, תטהר את דרכי הנשימה.
אז תוציא סיגריה, תסתכל עליי,
אובד עצות, מה לעשות
עם הבחורה הבוכה
שעומדת מולך.

קרני שמש חביבות יצאו להן
ועץ השסק יתבשל עוד טיפה.
אתה תחבק, תבין, תדע,
אולי תוסיף נשיקת פרידה.

אתה תחמם לי את היד,
תגיד שאתה אוהב, שאין ברירה.
"אמרתי לך כבר שעברתי עידן קשה ממך".

הדמעות לשעה הקרובה
יבשו.
בנתיים אסתכל על פרחי האביב
במלוא צבעם.
ידיך את פני ילטפו,
אתה הולך עם החורף ונעלם.


11/4/2007