מר תומפסון אהב שגרה. היה לו, למר תומפסון, מסלול קבוע, מעין
צורת חיים, אותה הקפיד לקיים במשך כל אחת מהשנים שחלפו מאז
מותה של אנה, אשתו.
מצבו הבריאותי היה טוב יחסית. ייתכן ואפילו גופו הכחוש לא העז
להפריע בקיום הרגלים בני חמש עשרה שנים, ובגיל תשעים, אלמן ללא
ילדים, לא נותר עוד כמעט דבר שיעצור איש זקן מלחיות את חייו
בשקט מוחלט.  
גם חברים לא היו לו. קשה לומר שהצטער על כך.
חמש עשרה שנים בבית הקטן בקצה הרחוב.
מדי בוקר היה מצלצל השעון חמש דקות בדיוק לפני השעה שבע. ארבע
דקות לפני שבע היה מר תומפסון מתרומם ממיטתו באיטיות, מתנער
באומץ מצינת הבוקר, פושט את הפיג'מה הלבנה שלו, המעוטרת
דובונים אדומים, ולובש את בגדי היום שלו, אותם קיפל בזהירות
לצד המיטה בלילה שלפני.
מר תומפסון צחצח שיניים ושטף את פניו. בשעה שבע ושתי דקות פסע
אל המטבח. הוא הרתיח מים לתה ובזמן רתיחתם מרח בחמאה פרוסת
לחם. הוא הוציא מהמקרר מלפפון, קלפו בסכין וחתך אותו לעיגולים.
את העיגולים הקטנים הניח על צלחת כך שיצרו יחד פה מחייך, שתי
עיניים ואף.
לאחר שהתה היה מוכן, לגם אותו מר תומפסון בלגימות איטיות, נוגס
מדי פעם בפרוסת הלחם. לאחר שסיים את התה והלחם, אכל מר תומפסון
את פרוסות המלפפון. קודם היה אוכל את האף ואז את העיניים, שמאל
ואז ימין, ואז את הפה.  
הוא אהב את הרעש בפיו כשנגס במלפפון.
לאחר ארוחת הבוקר היה מר תומפסון צועד במורד הרחוב השקט, אל
החנות הכפרית הקטנה, בה קנה מדי בוקר עיתון. בבוקר יום רביעי
היה קונה גם כיכר לחם, נקניק, ביצים, שבעה מלפפונים וקופסא
קטנה של תה, מצרכים שיספיקו לשאר השבוע. ביום חמישי נהג להוסיף
לעיתון חפיסת טבק למקטרת מגולפת, יפהפייה, מעשה ידי אביו.
ובימי שישי היה מר תומפסון שולח את טופס הלוטו הזול ביותר
בחנות.
הוא מעולם לא טרח לברר את תוצאות ההגרלה, ומעולם לא ציפה
לזכות. הוא גם לא הצליח לזכור מה תכנן לעשות בכספי הזכייה, אם
אי פעם יזכה. הוא פשוט שלח את הטופס, אולי רק משום שכך עשה גם
ביום שישי שעבר.
כשהיה חוזר מהחנות היה מר תומפסון מסדר בקפידה את המצרכים
במטבח. ואז היה יושב בגינתו הקדמית הקטנה והמטופחת, על כסא
הנדנדה הישן, מעשן מהמקטרת וקורא בעיתון. הוא קרא תמיד את כל
העיתון, מתחילתו ועד סופו, ולעולם לא דילג על המדור הכלכלי, או
על מדור הספורט. והוא מעולם לא השתעמם מקריאת העיתון, ואף
ידיעה לא ריגשה אותו באופן מיוחד. הוא פשוט קרא את כל העיתון,
אולי רק משום שכך עשה גם אתמול. מדי פעם קם מר תומפסון, פסע אל
המטבח ושתה כוס מים מהברז. בימים גשומים הציב מר תומפסון את
כיסאו בסלון, ובילה את שעות הבוקר שם, מול האח.
את קריאת העיתון סיים מר תומפסון בשתיים עשרה בצהריים. אז קיפל
את העיתון, פסע אל מחוץ לגינה והשליכו אל פח הזבל הירוק. כשירד
גשם יצא אל הפח עם מטרייה.
לאחר מכן היה מר תומפסון צועד אל המטבח ומכין כריך ובו שתי
פרוסות נקניק וחמאה. הוא ישב במטבח עד שסיים את הכריך, ואז שתה
כוס מים מהברז. לאחר הארוחה הלך לשירותים. לאחר מכן צעד אל חדר
השינה, פשט את בגדי היום, לבש את הפיג'מה ונשכב לישון, עד השעה
ארבע אחר הצהריים. בארבע היה מר תומפסון מתעורר, מחליף בשנית
את בגדיו, ומוציא כינור ישן ומצהיב ממגירה לא נעולה בתחתית
ארון הבגדים.
ארבע שעות תמימות, מדי יום ביומו, היה מר תומפסון יושב ומנגן.
עיניו עצומות, גבו כפוף מעט. רועד.  
בשעה שמונה היה מר תומפסון מחזיר את הכינור הישן למגירה, חוזר
אל המטבח ומרתיח שתי ביצים.
את הביצים אכל בליווי פרוסת לחם, ללא חמאה. כל אחת מהן חתך
לשני חצאים, כל חצי חתך לארבע חתיכות שוות בגודלן. הוא לעס
לאט.
לאחר הארוחה היה מר תומפסון מתקלח, לובש את הפיג'מה הלבנה,
המעוטרת דובונים אדומים, ונשכב במיטתו.
הוא בהה בתקרה עד שנרדם.

ביום ראשון חורפי בהיר אחד, אירעה תאונה בכפר השקט בו התגורר
מר תומפסון. בחור צעיר אחד נסע מהר, בכביש הסלול היחיד בכפר,
בקרבת החנות. באותו הזמן התגלגל לאיטו במעבר החצייה המטושטש
האב בראדלי, כומר שמנמן וחייכן ואיטי להחריד. מי הגשם על הכביש
החלקלק סנוורו את הנהג הצעיר, שהבחין בכומר שנייה אחת בדיוק
לפני שהיה מאוחר מדי. הוא בלם במהירות, מכוניתו החליקה וסטתה
הישר אל חלון הזכוכית של החנות הקטנה. איש לא נפגע.
החנות נחרבה.
מר תומפסון חזר לביתו בשעה שבע ארבעים וארבע, ללא עיתון.

הוא נמצא להערכת חוקר מקרי המוות שלושה ימים לאחר מותו.
נראה היה כי ירה ברקתו באמצעות אקדח ישן וחלוד שהחזיק במגירה
נעולה בארון הבגדים. הוא שכב במטבח לבוש פיג'מה לבנה מעוטרת
דובונים אדומים.  
סביר להניח כי זמן רב מאוד היה חולף עד מציאת הגופה, אלמלא
הופעתו בכפר של שליח מיוחד מלונדון, ובפיו חדשות, האדון פרנק
גיליאן תומפסון, תושב ארלינגטון וואלי, אנגליה זכה בהגרלת
הלוטו השבועית.