עוד שוטטות אינסופית הובילה אותו למקום נשכח. כמה מוזר היה עוד
פעם לפתוח את הדף שהיה סגור כבר מזמן, כמו מחברת ישנה ומקומטת,
שנשארה בתחתית המגירה בארון ונזנחה עד לאותו רגע מקרי ולפתע
שוב שבה ונגלתה לאוויר העולם וצועקת: הנה אני כאן, עודי קיימת!
ופתאום מוזר כל כך להסתכל במבט לאחור, כל כך הרבה השתנה, כאילו
ששום אבן לא הושארה על מקומה.
פותח עוד דף ועוד דף וסופג בשקיקה את כל מה שהיה פעם הוא עצמו
וכעת אין הוא מזהה עוד את מי שרשם וחרט את המילים ברגש כה עז
על הנייר עם דם במקום דיו.
הוא עומד מהצד, מסתכל על עצמו, כעין זר שמדריך ילד תועה ולוחש
לו בשקט את אשר הוא רוצה לשמוע. |
