שמיים עכורים מכוסים בעננים אפורים וקשוחים, בלעו לתוכם את
השמש החמה שכל כך מוערכת כעת, כשהיא איננה. גלגלים של משבי
רוח, אספו עמם עלים יבשים שנותרו יתומים במורד הרחוב, וגשמי
עתק הציפו כל פינה אפשרית שנותרה חשופה ללא קורת גג.
נדמה כאילו כל פלאי הטבע מזדהים עם הכאב.

היא קמה לעוד בוקר חורפי שפעם כל כך אהבה להתעורר בתוכו,
הסתכלה במראה וחשה בחילה. במהרה מזגה לעצמה עוד כוס של נס קפה
רותח שכבר הפך להיות חלק ממנה, וצללה לתוך כל המחשבות והרגשות
שרק הלכו והכבידו עליה מרגע לרגע.
תחושת כלום סתמית עטפה אותה. נדמה כאילו גם התחושה הזו נכנסה
למכסת התחושות השגרתיות שהיא חשה מדי יום ביומו.
שוב מצאה עצמה נאבקת מול כל הפחדים והחששות, כל השדים והרוחות,
וכל קמצוץ של דבר שתקף את הנפש שלה שרק חיפשה קצת שקט. מנוח.

בוהה שוב בהשתקפות שנגלתה אליה מהמראה, וחשה חסרת תועלת.
העיניים הכחולות והצלולות שלה, הפכו עתה לפלסטיות ועמומות, ממש
כשל בובת פלסטיק, והחיוך שלה הפך למתוח וסדוק רק מעצם השפתיים
שקיבלו צורה של קיבעון רפוי. שפתיים כאלה שכבר שכחו איך
לחייך.
אולי היא שכחה איך זה לחיות?

מתרוצצת ברחובות כשאוזניות טחובות בתוך אוזניה, מאזינה לשלל
השירים העוצמתיים שגורמים ללב שלה להתרגש כל פעם מחדש. הכי
עמוק, הכי חזק שרק יכלה.
מתהלכת דווקא בתוך השלוליות העמוקות שהביא עמו הגשם, והקרירות
היא רק דרך לבטא את האטימות שהיא חשה.
שוב מוצאת את עצמה חנוקה בתוך מדים עם ריח של צבא, נושאת על
גבה תיק עצום מימדים שכבר הפסיקה לחוש את משקלו.
שוב הם בוהים בי.
שואלים מה היא עושה, לאן היא הולכת, אם יש מישהו שיושב ומחכה
לה.
אני שותקת.
היא בוהה בנופים שעוברים לנגד עיניה. שטחים מתים והרים צהובים
שנושקים לשמים, כאילו חוו וראו כבר את הכל. האדים שיוצאים מפיה
הופכים את הנוף לעמום ואפלולי.
אני נושמת.
במבט פלסטי חצי מת, רק אוספת את עצמה ונזרקת החוצה אל רחובות
צבעוניים שבקרוב מאוד תהפוך להיות חלק בלתי נפרד מהם.
מטוס מהיר ורעשן עובר מעליה, השריקה המרטיטה והמכאיבה שלו
גורמת לה רק לבהות בשמיים ולשתוק.
כבר רגילה לתחושת הפאניקה שהגוף חוטף סמוך למטוס מונע.

רוצה להיכנס לתוך חלל ריק חסר צבע וצורה, ולפרוק בו את כל
מחשבותיה, כל רגשותיה הכמוסים ביותר.
להתבודד. לחיות שם לנצח.
להיות נטולת מועקות.
לקרוע אותו מעליי, רק שלא ישאיר סימן. לבעוט בו כל כך חזק,
שיטוס לפלנטה אחרת.
שיעלם, שימחק, שלא יהיה קיים יותר, שישכח.
שכל הצרות והפחדים יטוסו יחד איתו.

רוצה לעשות מהמקום האזרחי הזה משהו שאהיה גאה בו.
להכניס אור ונוכחות לחדר הזה שהיה יתום שנתיים.
לאסוף את כל הניסים ואת כל הנפלאות, להוציא משהו קסום.
לחולל סערה של אהבות ורגשות שיחממו את הלב לנצח.

עוד מטוס עולה לשמיים.
תוהה אם גם הפעם נקבל עוד נקודה לזכותנו במן סוג של מלחמה לא
מלחמה.
ואיך שהיא תתגעגע לאוטם הזה שהיא שמה על הלב, כשיש דברים
חשובים יותר שצריכים לדאוג להם.
התירוץ המושלם להשאיר את כל הפחדים והרגשות בפנים, ולחיות
כאילו אין מחר.
והם מחכים לה, לרגע של חוסר ריכוז.
יוצרים פיצוץ גרנדיוזי, שאפילו הנשק הכי הרסני שהכירה כל כך
מקרוב לא היה מצליח ליצור ומשגעים אותה. מגיעים עד לנימי
המחשבות הכי זעירים שלה. מטפסים ומשתלטים על כולה.

לפעמים תוהה אם היא סוג של פסיכית.
הפרעות נפשיות מעולם לא היו הצד שלה, אבל היום היא כבר לא
יודעת מי היא יותר.
מנסה להכיר את עצמה מחדש, לטעום דברים שמעולם לא הכירה.
מוצאת את עצמה נכווית. מכולם, אבל בעיקר מעצמה.
נכנסת לתוך מן הרס עצמי שקט שכזה, שרק הולך ומתגבר מיום ליום.
אולי תלך נגד הרצונות והשאיפות שלה.


אזרוק על עצמי תיק לכמה חודשים, ואלך לחפש את עצמי אי שם.





נמחקה.

נכתב בדצמבר 2005 לקראת שחרורי מהצבא.