מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי כבדת משקל. מגיל קטן מאוד אמא
שלי סילקה את כל החטיפים והשוקולדים האפשריים מהבית, קיוותה
שהם יישארו כמה שיותר רחוק ממני, ושאולי זה מה שיעזור לי
להיפטר מהכרס הקטנה שהתחברה אליי כבר מגיל צעיר.
זה לא מנע מסבתא שלי לספק לי את כמות הקלוריות הנדרשת כשאמא לא
הייתה בסביבה. אחרי הכל, הייתי הנכדה הראשונה והיחידה שלה -
מושא הפינוק הגדול, ובתור ניצולת שואה היה לה קשה להשלים עם
החוקים החדשים בנוגע לאוכל שאמא שלי המציאה. זה היה הסוד של
שתינו. כשאמא הייתה בעבודה וסבתא באה לשמור עליי, היא הייתה
מציצה עם עיניה לשני הצדדים כמו סוג של בלשית מסתורית כזאת,
וכשגילתה שהשטח פנוי הוציאה שקית מלאה ממתקים ממעמקי התיק השמן
שלה. לא עבר זמן רב מאותו רגע עד שהתחלתי לבלוס את כל האוצרות
המתוקים שהביאה עימה. פחדתי לשמור לאחר כך כדי שאמא לא תמצא
אותם, אז דחסתי הכל לפה במהירות הכי גבוהה שיכולתי. תמיד
הלחיים שלי היו מתלכלכות מהשוקולדים המצופים, וסבתא הייתה
מחייכת וצוחקת: "שום דבר לא יעשה אותך יותר מתוקה ממה שאת, גם
לא השוקולדים האלה שמרוחים לך על הפנים". תמיד אהבתי לקנח
בממתק הקוקוס עם הציפוי הורוד, הוא היה הדובדבן שבקצפת בשבילי,
וסבתא תמיד הביאה לי אותו בגודל ענק - כזה שלא מוצאים בכל
פיצוציה שנכנסים אליה.
עם הזמן גיליתי שבעיית המשקל שלי יותר הפריעה לאמא שלי ממה שלי
בעצמי. זה אומנם היה הגוף שלי, אך הייתי בשלב כל כך צעיר של
החיים, כזה שבו כל המראה החיצוני לא הפריע לי בכלל, ולא הבנתי
למה אמא כל כך מחמירה איתי. למה היא מנסה לעשות לי רע, הרי
האימהות האחרות לא מתנהגות כך. המחשבות האלה ייסרו אותי, בעיקר
כשלאט לאט גיליתי שהיא מתביישת לצאת איתי לרחוב. כל החברות שלי
היו הולכות להסתובב בעיר עם אמא שלהן, ורק אמא שלי הייתה מסרבת
בתוקף להיראות איתי בציבור. בהתחלה זה לא העליב אותי כי חשבתי
שזה בטח בגלל שהיא אשת קריירה עסוקה, ולאו דווקא בגלל שהיא לא
רוצה להיראות איתי, אך מהר מאוד נוכחתי באמת המרה. והיא הייתה
מרה מתמיד.
תמיד היו לה תירוצים שהייתה שולפת מהשרוול בזה אחר זה, היא
הייתה משקרת פעם אחר פעם ואפילו לא מנידה עפעף. חשבתי לעצמי
שהיא שקרנית מקצועית אם היא מסוגלת להסתכל ישירות בעיניים בלי
למצמץ מבעד לעיניים שלה, שהיו מאופרות בכבדות, ולהיות כל כך
בטוחה בעצמה. אמא לא רצתה שידעו שהילדה העגלגלה והדשנה הזאת
היא בעצם לא אחרת מהבת שלה. בשר מבשרה, נושאת את הגנים שלה ושל
עוד גבר מסתורי שאף אחד מעולם לא ידע מי הוא, ואיך קרה שמהגנים
הכל כך משובחים של אמא יצאתי אני? ילדה שמנמנה שלא יודעת שובע.

אמא הייתה אישה דקיקה שניחנה בכישרון יוצא מן הכלל, היא הייתה
יכולה לצעוד שעות ארוכות על עקבים גבוהים ודקים עד מאוד מבלי
שיכאבו לה הרגליים. היא תמיד הקפידה להתלבש בחליפות המחויטות
של המותגים היוקרתיים מחו"ל, ענדה תכשיטים עם יהלומים משובצים,
והייתה מאופרת לתפארת. יום יום הייתה מסתובבת עם תיק הצד שלה
מעור חום עבה ומבריק, שבתוכו נח לו המחשב הנייד שלה. היא אף
פעם לא הרשתה לי להתקרב למחשב הזה, נראה כאילו היא שמרה בתוכו
את הסודות הכי אפלים שלה. חשבתי לעצמי שיום אחד כשאגדל ואבין
איך להפעיל את המחשב הזה, אני אחטט בו ואגלה את מה שהיא כל כך
מתעקשת להסתיר. זה יהיה המשחק הסודי שלי, מבלי שהיא תדע.
כשחברותיי ואני החלטנו להירשם לחוג בלט, הרגשתי בפעם הראשונה
את המבוכה הגדולה עקב בעיית המשקל שלי. האימהות של כולנו נורא
עודדו אותנו לקראת זה, אפילו אמא שלי דחפה אותי לזה בטענה
שאולי אם אני אתחיל בפעילות גופנית כלשהי אשרוף קצת קלוריות.
עם חולצת בית הספר הרופפת, מכנסי הטרנינג ונעלי הספורט, לא כל
כך הרגשתי הבדל ביני לבין החברות שלי שהיו בנות גילי. אך באותו
זמן, כשכולן היו לבושות בבגדי גוף ורודים וצמודים ארוכים שכיסו
את רגליהן הדקיקות, יכולתי להבחין בקווי המתאר הכל כך עדינים
וצרים של הגוף שלהן. יכולתי לראות בבירור את קו הצלעות שלהן,
והבטן שלהן הייתה שטוחה וחלקה להפליא.
כשקיבלתי את בגד הגוף והטייץ שלי והתבקשתי ללכת למדוד אותם,
הסתגרתי בשירותים ולא רציתי לצאת. הגומי של הטייץ לחץ על הבטן
התפוחה שלי וחילק אותה לשני חלקים נראים לעין. הישבן שלי עמד
לקרוע את התפרים של הטייטס מאחור, ובגד הגוף רק הוסיף עוד לחץ
ואי-נוחות למה שכבר הרגשתי. לא ידעתי אם לצאת משם לבושה כך, או
לוותר על כל העניין אחת ולתמיד ולהבין שזה לא בשבילי. החלטתי
אחרי כמה דקות ארוכות לצאת החוצה, ולנסות ליהנות מהחוג שציפיתי
לו בקוצר רוח כל כך הרבה זמן. כשנכנסתי לסטודיו ועמדתי מול
המראה, גיליתי באופן ברור ומפתיע לחלוטין שאני הרבה יותר
מפותחת מחברותיי. בעוד שלכולן בצבצו ניצנים קטנים של חזה שרק
עתה התחיל להתפתח, אצלי כבר ראו בבירור חזה נשי מפואר ועגול.
הרגשתי לא בנוח עם בגד הגוף ללא שום גופייה או חזייה מתחת,
ומייד הבחנתי בעיניים של כולן מתמקדות על החזה שלי, חלקן במבט
של קנאה חלקן במבט של סלידה וחלקן במבט של פליאה, ניסיתי לשלב
את ידיי אך זה לא ממש עזר. השיעור התחיל, וחשבתי לעצמי שזאת
הסחת דעת מושלמת. עשינו קצת מתיחות וחימום, ומיד לאחר מכן
התחלנו ללמוד את התנועות שהרכיבו את ריקוד הבלט הראשון שלנו.
חברותיי נעו בצורה כל כך קלילה והתנועות שלהן היו חלקות
ורציפות, נראה שהן לא היו צריכות להתאמץ בכלל. במקרה שלי זה
היה קשה יותר. הקואורדינציה שלי הייתה מאוד נמוכה, לא הצלחתי
לעמוד בקצב התנועות, וגם כשהצלחתי לעמוד בקצב לא הצלחתי לבצע
את כולן בצורה מושלמת. הייתי מגושמת מאוד והרגשתי כאילו אני
הופכת לבדיחה בין-רגע אחד. כתוצאה מהמאמץ שהשקעתי ב"ריקוד"
ומהמבוכה הגדולה, נוצרו על בגד הגוף שלי כתמים של זיעה באזור
בתי השחי וקו עמוד השדרה, שלא הופיעו אצל אף אחת מחברותיי. כל
זה גרם לי להרגיש רק יותר חריגה מהשאר. עברתי לשורה השלישית
בסוף כדי ששאר הבנות יסתירו אותי, ולא אצטרך לצפות בהשתקפות
הרחבה שלי במראה. עם זאת, הרגשתי במבטים הנוקבים ובחיוכים של
החברות שלי שהפכו למרושעים וזדוניים.
כשהסתיים השיעור והמורה לריקוד אמרה את דבריה וניסתה לתלות בנו
תקווה שעם ההשקעה נקצור פירות ונהיה רקדניות מעולות, אני רק
ניגבתי את מצחי הלח והודיתי שזה נגמר. חברותיי מיהרו לקחת את
חפציהן וללכת, אף אחת מהן לא באמת טרחה לשוחח איתי. נדמה היה
כאילו הן מנסות להתחמק ממני ולהתרחק ככל האפשר. מהר מאוד הן
נעלמו מקו הראייה שלי, ככל הנראה אמא של אחת מהן הגיעה לאסוף
את כולן ורק אני נשארתי לבד בבניין החוגים. נכנסתי למזכירות
וביקשתי להתקשר הביתה, אמרתי לאמא שתבוא לקחת אותי ושאין לי
איך לחזור הביתה. היא רטנה ואמרה שאני מפריעה לה באמצע משהו
חשוב, ושהיא תגיע כשתתפנה.
התיישבתי על קוביית בטון שהייתה מונחת בחוץ על המדרכה, היא
הייתה אפורה וקרירה, ואני רק רציתי שאמא שלי תבוא כבר ושאוכל
לפשוט את הבגדים הלוחצים האלה ולשכוח מכל מה שהיה. כעבור חצי
שעה בערך היא הגיעה, מסנוורת אותי עם פנסי הרכב המפואר שלה,
מסמלת לי להיכנס לתוכו בזריזות. עוד לפני שהספקתי לחגור את
חגורת הבטיחות, היא לחצה על דוושת הגז בחוזקה וראשי נשמט
לאחור. העיניים שלה סקרו את הסביבה במהירות, לוודא שאף אחד לא
ראה שנכנסתי לאוטו שלה, שבטעות לא יקשרו שהילדה השמנה הזאת
בבגד הגוף הדחוס היא הבת שלה. הייתה שתיקה, אך לפי קצב הנשימות
והאנחות שלה הרגשתי שהיא כעוסה. "אז איך היה בחוג שלך?" היא
אמרה חצי ברצינות וחצי בזלזול. "היה בסדר..." אמרתי בשקט,
מהרהרת על כך שזה היה רחוק מלהיות בסדר. היא שתקה, הוציאה
סיגריה מנרתיק העור שלה, והדליקה אותה במהירות עם מצת בעל להבה
כחולה. השפתיים שלה, שהיו משוכות באודם אדום בוהק, נצמדו על
פילטר הסיגריה, והיא שאפה שאיפה גדולה מאוד. מיד לאחר מכן כל
הרכב התמלא בעשן סמיך עם הריח שכל כך שנאתי. "יופי. לפחות
פעמיים בשבוע תדאגי להזיז את התחת השמן שלך, אולי ככה תקבלי
סוג של צורה". שתקתי, כבר הייתי רגילה לאמרות בוטות שכאלה
שיצאו מפיה של אמא שלי. הנחתי שאולי מגיע לי לשמוע את המשפטים
המכוערים האלה, אחרי הכל, אני באמת כבדת משקל, והיום נוכחתי
לזה בצורה הכי חזקה אי פעם.
למחרת בבית הספר, החברות שלי לכיתה שהיו גם החברות שלי לחוג
הבלט, הפכו בין רגע לאויבות. אף אחת מהן לא ענתה לבוקר טוב
שלי, ויתרה מכך - הן כינו אותי שמנה מסריחה. צפיתי בהן
מתלחששות ומסתכלות עליי, ולאט לאט הן ערבו עוד ועוד ילדים
מהכיתה במלאכת הרכילויות הזאת שלהן. מהר מאוד גיליתי שכל
התלמידים בכיתה מסתכלים עליי ובוחנים אותי מכף רגל ועד ראש,
ולאחר מכן הגיע גם הצחוק המרושע והאמרות המכוערות שנזרקו
לאוויר. "היי מיכל! תגידי, כשאת עושה אמבטיה אז המים עולים על
גדותיהם ונשפכים בגלל שאת כל כך שמנה?! או שאולי זה בגלל שהם
לא רוצים לבוא במגע עם השומנים שלך?!" זרק לי ילד מהכיתה. לא
ידעתי איך להגיב לזה. בלעתי רוק, שתקתי, הגרון שלי התחיל
להיחנק והעיניים נצצו. התפללתי שלא תזלוג לי דמעה אחת לידם, לא
רציתי להראות להם שאכפת לי מההתנהגות המטומטמת שלהם. רציתי
להראות להם עד כמה אני חזקה ובוגרת יותר מהם.
"ומה עם חזיה, מיכלי? אמא מתקמצנת לקנות לך כי חסר לה כסף,
נכון??? היא בזבזה הכל על הגברים הנחמדים שהיא מחליפה כל
שבוע... בסוף החזה שלך יפול לרצפה, תיזהרי!" אמרה לי אחת
מ"חברותיי". זאת הייתה הפעם הראשונה שהוכרז עליי חרם כיתתי,
ומשם הוא התפתח גם במישור השכבתי והבית ספרי. זה הגיע למצב שלא
יכולתי ללכת בחצר מבלי שיזרקו עליי גירים שגנבו מהמורה, ומבלי
שיזרקו לעברי הערות גסות מאוד.
בסוף, אחרי ארבע שנים של סבל ממשי, אמא שלי הסכימה סוף סוף
להעביר אותי לבית ספר אחר, להתחלה חדשה.
בבית הספר החדש, למרבה הפתעתי, כולם חיבבו אותי - בעיקר הבנים.
הם תמיד הצמידו שפתיים ללחי שלי בתור אמירת בוקר טוב, חיבקו
אותי, נתנו לי להשלים חומר מהמחברות שלהם, ואפילו הזמינו אותי
למסיבות כיתתיות.
לאחת המסיבות שהתגנבנו אליה באחד המועדונים הנחשבים בת"א,
דאגתי להתלבש בצורה נשית וחושנית, ובמקום להסתיר את ההתפתחות
שלי כמו בעבר, רציתי להדגיש אותה ולהתגאות בה. רקדנו, אפילו
הגנבנו קצת משקאות אלכוהוליים, וזאת הייתה הפעם הראשונה שטעמתי
את המשקה המר הזה שגורם לכל דבר להיראות פשוט נפלא. מהר מאוד
הכל התערפל, העשן הסמיך בריח וניל שהדיג'יי שחרר לאוויר רק
הכניס אותי יותר לאווירה הזו, וההשתקפות שלי במראות שהיו
מוצמדות על כל הקירות הייתה מושלמת. הפנים שלי היו חלקות
וצרות, עצמות הלחיים שלי בלטו בשני צדי הפנים, הבטן שלי הצטמקה
פלאים, והרגליים שלי היו ארוכות ודקיקות בדיוק כמו שרציתי.
החזה שלי בלט מהמחשוף הנדיב של הגופייה שלי, וגרם לי להיראות
בת שמונה עשרה כשבסך הכל הייתי בת חמש עשרה.
גיא נצמד אליי בריקוד סוער, וחשבתי לעצמי שזה הישג מכובד מאוד
- הרי הוא בכל זאת היה הכי מקובל בשכבה. הידיים שלו ליטפו את
הגב שלי ולאט לאט הצמידו אותי אליו יותר ויותר. משם, הן כבר
מצאו את הדרך במורד הגב אל הישבן שלי. בהתחלה זה הרגיש קצת
מוזר, ורציתי להתרחק, אבל אחרי כמה שניות חשבתי לעצמי שזה
מרגיש טוב והסתכלתי הישר לתוך העיניים שלו. הוא חייך אליי את
החיוך הממיס שלו, ואני רק רציתי להישאר בזרועותיו לתמיד.
"שנצא קצת החוצה להתאוורר?", "בטח..." מלמלתי, מחויכת, עם
סחרחורת שגרמה לי לאבד כיוון. השתדלתי שלא ללכת עקום לכיוון
היציאה, למרות שהרגליים שלי ממש לא היו מתואמות עם הדרך. אני
מניחה שהייתה כבר שעה מאוחרת, וטיפות הטל של הלחות שבחוץ היו
מצויות על כל רכב חונה וגם על המעקה של המדרגות. "רוצה?" גיא
פתח את חפיסת הסיגריות שלו והציע לי אחת בחיוך. רציתי להגיד לו
שלא, מיד נזכרתי בסירחון שאני תמיד מריחה כשאמא שלי מעשנת,
שנאתי את זה. למרות זאת חשבתי לעצמי שאולי הוא לא יאהב תשובה
שלילית, וחוץ מזה תמיד סיקרן אותי איזה טעם יש לזה ואם זה באמת
מרגיע כמו שאומרים. "אוקי..." החזקתי את הסיגריה ביד אחת ואת
המצת ביד השנייה וניסיתי להדליק, הוא צחק. "בואי, אני אדליק
לך. שימי את הסיגריה בפה קודם, ואחרי שאני מדליק, תשאפי".
ניסיתי להיראות הכי מבינה שיכולתי למרות התקרית המביכה עם
ההדלקה קודם לכן, ושאפתי בכבדות מהמקל הלבן שקצהו הפך לכתום
בוהק. נחנקתי והשתעלתי. שוב הוא צחק. "זה בסדר, תמיד יש פעם
ראשונה..." אמר כשהוא קורץ ומחייך אליי. סיימתי לעשן כמעט את
כל הסיגריה יחד איתו, וחשבתי לעצמי שזה לא היה כזה נורא כפי
שחשבתי. הרגשתי יותר מסוחררת מקודם לכן.
העייפות המצטברת בשילוב עם האלכוהול והסיגריה בפעם הראשונה,
גרמו לי לתחושת ריחוף. העיניים שלי התמקדו בנקודה חסרת כיוון
במרחב, וקו המחשבה שלי היה נקי וריק מתמיד.
"את יודעת מיכל, את באמת הדבר שהכי רציתי מאז שהכרתי אותך".
הייתי מופתעת מהמשפט הזה. זה הדבר שכל כך ייחלתי לשמוע, כל כך
צמאתי לתחושה שמישהו באמת יאהב אותי כפי שאני ויחשוק בי. "גם
אני רוצה אותך גיא... אני לא מאמינה בכלל שהחתיך של השכבה
מתעניין בי! זה מרגיש ממש כמו חלום שעוד מעט אתעורר ממנו.",
"אז בואי ניכנס ואני אראה לך שזה בכלל לא חלום, הכל כאן
אמיתי..." הוא הוביל אותי חזרה אל תוך המועדון כשהוא גורר אותי
לאזור השירותים שהיה מצחין ומגעיל במיוחד. חשבתי לעצמי שזה לא
כל כך משנה, כל עוד אני עם גיא, כל מקום יכול להפוך לגן עדן
בין רגע אחד.
הוא וידא שהשטח פנוי, התגנב יחד איתי לתא בשירותי הנשים ונעל
במהירות את הדלת. תוך שניות ספורות השפתיים שלו כבר נצמדו
לשלי, לשון חובקת לשון, הידיים שלו ממששות במהירות כל חלק וחלק
בגוף שלי, ואני רק רוצה לצרוח מרוב אושר. הוא הוריד ממני חלקית
את הגופייה שלי שלא השאירה הרבה מקום לדמיון, ומשם המשיך
לחצאית המיני שלי ומשך אותה למטה תוך כדי שהוא פותח את כפתורי
הג'ינס שלו במהירות. התחתונים שלי גם צנחו במהירות פלאים,
ולפני שבכלל הכנתי את עצמי לזה, זה פשוט קרה. חשבתי לעצמי שאם
זה היה מתוכנן, הייתי מכינה את עצמי נפשית לזה, ובטח הייתי
בוחרת באווירה רומנטית עם פרחים לאור נרות, אך התנחמתי בזה
שיהיו לנו עוד הרבה פעמים לעשות את זה, ונוכל לפצות על האווירה
העכורה שבשירותי המועדון.
יצאנו משם די מהר, הייתי חצי מאושרת חצי מבולבלת בתוספת לכל
תחושת הריחוף ואי-הנעימות בין הרגליים. אחרי שזה קרה, גיא הלך
לרקוד עם החברים שלו והשאיר אותי מאחור. זה די צבט לי בלב, אבל
חשבתי לעצמי שמגיע לו גם זמן איכות עם החברים שלו ולא רק איתי.

יום לאחר מכן בבית הספר נפגשנו באקראי במסדרון, גיא נשען עם
ידו על הקיר מולי וחייך: "את מזדיינת ממש טוב את יודעת? אני
צריך לסדר אותך לכל החברים שלי כשהם צריכים פורקן". הרגשתי
כאילו חרב עליי עולמי באותו רגע ממש. לא האמנתי שהענקתי את
המתנה המדהימה הזאת ליצור כל כך אנוכי ושטחי כמו גיא, לבנאדם
שהוא בעצם לא בנאדם, רק בהמה חסרת רגשות. הרגשתי זולה, הרגשתי
מלוכלכת, ידעתי שהתחושה הנוכחית גרועה בהרבה מזו הקשורה למראה
החיצוני שלי ולבעיות המשקל. זה כבר היה מעבר לזה, זה היה פנימי
ונפשי, זה חדר לחלקים הכי קטנים של הנשמה שלי ושל האישיות שלי.
לחיות עם כמה קפלים עודפים וירכיים עסיסיות זה דבר אחד, אבל
להיות כזאת זולה ונותנת? להפוך להיות כתובת כשצריכים פורקן? מי
אני בכלל?! אני לא מכירה את עצמי יותר.
כשהגעתי הבייתה מבית הספר נכנסתי ישירות לחדר האמבטיה, בוהה
בהשתקפות שלי במראה, סוטרת לעצמי על הלחיים, מנערת את עצמי שכל
הגועל נפש יצא ממני. איך יכולתי להיות כזאת טיפשה? מה חשבתי?
שהוא באמת חלם עליי בלילות? הכל נאמר בשביל להשיג דבר אחד, ואת
הדבר הזה הוא כבר השיג...
שפשפתי כל חלק בגוף שלי במקלחת עם כמות נכבדת של סבון, גירדתי
חזק, הכי חזק שאפשר, עד שהתחלתי לשרוט את עצמי. ניסיתי ללא
הצלחה להתנקות מהתחושה המזעזעת ולמחוק את כל מה שקרה.

מאז אותו יום, הפכתי להיות בנאדם בודד. לא חיפשתי אהבה מאף
אחד, לא חיפשתי קרבה לאף אחד, לא הרגשתי את הצורך הזה יותר.
הרגשתי כמו דמות שמתקיימת ולא באמת חיה.
אמא שלי המשיכה עם המנהג הקבוע שלה להכניס כל שבוע גבר חדש
לחדר השינה שלה. לפעמים הסקתי את זה כבר באותו לילה כששמעתי את
קפיצי המיטה צורחים, ולפעמים כשהתכוונתי להיכנס לאמבטיה, הייתי
מגלה אותו בבוקר שאחרי עומד מול הכיור בתחתונים ומתגלח. רובם
היו בנויים טוב, גוף שרירי, גבוהים, בעלי פנים נאות. הם לא
החזיקו הרבה זמן. היא הייתה מחליפה אותם באופן קבוע, ונדמה שזה
היה רחוק מלהיות משהו שקשור לאיך שהם נראים ועד כמה הם טובים
במיטה. הבטחתי לעצמי שאני לא אהיה כזאת, ושמה שקרה עם גיא היה
מעידה חד פעמית.
לילה אחד, כשהיא השתעשעה בחדר השינה שלה עם הגבר התורן ולא
הצלחתי להירדם, החלטתי לשחק את המשחק הסודי של פעם, שהבטחתי
לעצמי שהייתי קטנה. מצאתי את תיק העור החום שלה שמור מתחת
לשולחן של פינת האוכל, ומייד שלפתי מתוכו את המחשב הנייד שלה -
זה שהיא כל כך אסרה עליי לגעת בו מגיל צעיר. התחלתי לחטט בכל
המסמכים שלה במטרה למצוא משהו. לא ידעתי בדיוק מה אני מחפשת,
אבל ידעתי שאמצא שם כמה תשובות לכמה שאלות שחייתי איתן כל
השנים. היו שם הרבה מסמכים שקשורים לעבודה שלה, דו"חות אחוזים
של מניות, דו"חות של כספים והוצאות, רשימת קניות, רשימה של
אנשי קשר ועמיתים לעבודה וגם מכתב. את המכתב היא כתבה לאבא
שלה, סבא שלי, האיש שמעולם לא הכרתי. נדמה שהוא נכתב כפורקן
ולא כמכתב שהיא באמת התכוונה לשלוח לו. העיניים שלי נפערו
והתמלאו בדמעות שהקשו על הקריאה שלי, הרגשתי איך הדופק שלי
הולך ומתחזק והנשימה שלי הולכת ומתקצרת:

"אני לעולם לא אשכח את הצורה שבה גרמת לי להשתעבד גופנית
ליצרים שלך מגיל כל כך קטן. אז בזמנו, חשבתי שזה נורמלי שזה
אצל כולם ככה. רק כשהתבגרתי גיליתי עד כמה מעוות אתה, חלאה
הרסנית פסיכופתית. איך היית מכה את אמא, איך היית מכה אותי,
איך ביתקת את בתוליי באכזריות בגיל כל כך צעיר ולא הפסקת למרות
שצרחתי שתפסיק. אמא עזבה אותך, והגיע לך! היא חיה עם תחושה
נוראית כל השנים הללו, כאילו הסכימה שתבצע בי את זממך לאורך כל
הדרך, כאילו שתקה במכוון כשהיא בעצם פחדה ממך פחד מוות. בסוף
היא אזרה אומץ והוציאה אותי מהסיוט הזה, לקחה אותי למקום
מבטחים וגידלה אותי לבדה. היא תמיד אמרה לי שלנכדים שלה היא
תדאג כמו שהיא לא הצליחה לדאוג לי, ותפצה אותם על מה שנגרם לי
בגללך. תפסת אותי אז, בסמטה חשוכה כשהייתי בת שבע עשרה, שאלת
אותי אם התגעגעתי אליך ואני הקאתי רק מהמראה שלך והריח הנוראי
שנדף ממך. עשית בי אז את מה שעשית מאז שאני זוכרת את עצמי,
והפעם כבר לא היה אכפת לי. לא הרגשתי דבר. רק ייחלתי למותך.
אחרי חודשיים בערך כשהתחילה לתפוח הבטן, נימקתי את ההיריון
כתוצאה מסטוץ של לילה אחד עם מישהו שפגשתי בבית קפה. אמא לא
ידעה שהיא שלך. וגם אתה לעולם לא תדע, חלאה שכמוך. אנשים כמוך
צריכים לסרס, לא לתת לכם להסתובב חופשי ברחובות ולהרוס חיים של
ילדות קטנות. היום בשבילי סקס הוא דבר שאני מוכרחה לתת לכל מי
שחפץ בו, גם אם אני לא רוצה. הכנסת לי את זה לראש מאז שהייתי
קטנה, ואני נגעלת מעצמי כל פעם מחדש בגללך.
אני רק מרחמת על מיכל על כך שהתאכזרתי אליה כל כך במשך השנים
האלה ולא בצדק. תירצתי את זה בגלל בעיית המשקל שלה, אבל האמת
היא שהתנהגתי כך רק מעצם המחשבה שהיא שלך, חלק בלתי נפרד ממך,
שניסיתי לקלף מחיי לנצח ומעולם לא הצלחתי".

סיפור קצר ראשון.
נכתב בהשראת מקרים קשים של אלימות במשפחה שרק הולכים ומתגברים
לצערנו, ובעיות משקל אצל ילדים. זו לא אוטוביוגרפיה.

תודה לך ח', על הזמן שהקדשת, ועל כל חוכמות הכתיבה שלך שהענקת
לי. ללא ספק למדתי המון.