ילדים טובים, עזים, עם כוכבים לבנים בעיניים.
בין פרת לחידקל הדם נשפך כמו מים.
ובים שבינינו הכל כחול עדיין.
הגוף הוא מערה שאתה ישן בתוכה.
גוף של נערה, פעם חפרת בשלג, לדפוק על חלונה.
(כשזה פוגע בך, פנימה, חזק,
אתה חוזר לשיר הישן, שהילד שרק)
נזכרת שנשאר עוד שבוע ואז צריך לקום וללכת...
ואיך הפכה כל הפריחה הזאת למדים של עץ בשלכת?
זרם אדום פורץ כמו זמר רם, מבין ידייך, מבין שינייך.
רוח מנפנפת בדגל, כהתגלות אלוהים (שהוא לא אלוהייך).
וכל הילדים היפים מתפזרים לכל הכיוונים כמו כוכבים נופלים...
תספורות קצרות ורעל, צעקות מעליי ובוכים.
(ואולי הם שרים?)
אתה לא שומע כלום
רק השיר של הילד, לא מרפה מבפנים. |
