הוא הגיע לבית-ספר כמו בכל יום, וכמו בכל יום הוא רק חשב, לא
על לימודים, סתם מחשבות, להעביר את הזמן, וככה, מפוזה של לשבת
ליד השולחן שלו, הוא עובר לשבת על איזה בול עץ, מעשן לו סיגריה
או שלוש.
ככה כל יום, כל היום, מפוזה לפוזה, ממחשבה למחשבה, מסיגריה
לסיגריה.

טוב, אי אפשר באמת להגיד שהוא לא למד לבכות, אולי הוא שכח? או
שנגמרו לו המים? או שפשוט מישהו סגר לו את הברז...
לילות שלמים, שהוא שוכב במיטה, משותק, מרגיש את כל המים
המלוחים האלה ממלאים את כל גופו, מאיימים להתפרץ החוצה בכוח,
והוא נמאס לו, הוא רוצה להוציא אותם כבר, אבל המשפט הזה, שנאמר
לו עוד בילדותו, או שלא ממש נאמר לו, הוא הרגיש את המשפט הזה
בתוך ראשו, המים רוצים לפרוץ החוצה, עוד מעט ויצאו, וכל מה
שיישאר ממנו זו שלולית קטנה של עצב.

הוא לא מחפש אנשים בשביל שידאגו לו, ולא ממש אכפת לו מה שאנשים
אחרים חושבים, שיחשבו, זו בעיה שלהם. כל בוקר אני רואה אותו,
מרגיש את הכאב שלו, ויודע בדיוק מה הוא מרגיש, העיניים האלה,
העיניים החומות והעצובות האלה, שמנסות לצרוח לעולם שמשהו לא
בסדר, אבל באמת, מה זה משנה? הוא אחד מתוך הרבה, הוא כוכב נופל
אחד מתוך מיליוני כוכבים שנפלו לפניו ועוד יפלו אחריו.
חוסר המשמעות הזה הוא משהו מיוחד.

כל בוקר אני רואה אותו, מסתכל לו בעיניים טוב טוב, פנימה, עמוק
יותר ממה שכל אדם אחר אי פעם העז, אני חושב שאני היחיד שבאמת
נכנס לשם, אבל יכול להיות שאני טועה, אנשים נהיים צבועים
סביבו, כאילו, מפחדים, מפחדים להיכנס לשם, לעזור, מפחדים לעשות
את הקפיצה הקטלנית הזאת לתוך התהום שיש לו בתוך העיניים.

אני לא יודע כמה פעמים כבר ניסיתי לצעוק עליו, ניסיתי שיקשיב
לי, אבל, כמו כל פעם, הוא רק יוריד את הראש, יקבל הכול, ובסוף
הוא יסתכל לי עמוק עמוק בתוך העיניים, יחייך, וילך הצידה ויעשן
עוד סיגריה.

אני לא אומר שאני מרחם עליו, כי זה באמת לא משהו שהוא רוצה,
הוא שונא שמרחמים עליו, כי זה גורם לו להרגיש נחות, הוא לא
אוהב להיות מקופל בצד, הוא לא אוהב את ההרגשה שמישהו מחזיק שוט
מעליו, כי כאשר זה קורה, הוא יקום יסתכל לו בעיניים, ולרוב,
השוט ייפול ארצה, והחבטה שלו על העפר תהדהד באוזניהם של כל מי
שמכיר אותו.

הוא בסך הכול מישהו, שרוצה כבר לעשות את מה שהוא צריך, להשאיר
חותם קטן, לא בשביל שאנשים אחרים יראו, אלה בשביל עצמו, ואז
לנוח.
הרבה דברים בחייו הוא מרגיש כאילו שהם היו בזבוז של זמן, אבל
בעצם, מה זה חשוב, כולם מתים בסוף, אף אחד לא יכול לברוח מזה,
וה"מתי" הזה שמהדהד לכל אחד בתוך הראש, לרוב מפחיד אנשים, הוא
לא ניראה מוטרד מזה כלל, כשתגיע שעתו, אז אני חושב שהוא ירגיש
הכי מאושר, כי זאת השעה שלו, ואף אחד לא ייקח ממנו את זה, מה
שאנשים אחריו יזכרו, זה תלוי בהם.

אני רואה אותו כל בוקר, כל בוקר כשאני מסתכל במראה.

13.4