אני יורד במדרגות אופטימי ניתן לומר, עדיין אופטימי...
אך ככל שאני מתקרב לתיבה הזעירה הזו, האופטימיות שלי דועכת.
איך מסוגל אדם לצפות לדבר דואר כלשהו, שעה שאין מי שיכתוב לו
כלל?
התקווה מרנינה את הלב. אכן מוטב לקוות, למרות חמשת הנקבים
הזעירים הכהים, המעידים כאלף עדים כי התיבה ריקה לחלוטין.
אולם מה זה? מכתב!!! פרץ תנועות פראי צרור מפתחות מצטלצל בידי,
דלת הפח הזעירה כמעט נתלשת ממקומה.
הרגע בן אדם, האט, אל תקרע דבר! המעטפה כלל אינה מודבקת!
מה זה הדבר הזה? הזמנה ככל הנראה, חתונה או שמחה אחרת? אכזבה
כפולה ומכופלת!
"מר איקס הנכבד", איזו הנאה, תנו לקרוא זאת שוב: "מר איקס
הנכבד, הנך מוזמן להסיר במו ידיך את הלוט מעל פסל התמימות בגן
איי האנונימיות".
איזה כבוד, איזה יחס, אהיה חייב לחבוש את הצילינדר!

איי האנונימיות גן עדן עלי אדמות, שטיחי דשא ירוקים נפרסים עד
לאופק.
כמה זמן אני כבר משוטט כאן, היכן הטקס והיכן הקרואים?
אני חייב להתרכז אחרת לעולם לא אגיע!

"מר איקס היקר!" או הנה הגעתי, הנה הוא הקורא לי, חומת קרואים
לפני ומעל לראשיהם אישה מוכרת...
מדונה של ליאונרדו או רפאל...? לא סתם אישה מוכרת.

"מר איקס היקר, התכבד להסיר את הלוט".
 
אני עולה במדרגות, אני והצילינדר ותו לא! וכי מה? האם עלי
להתבייש עתה? אם כבר הגעתי עד הלום. אולי ארוץ לחפש לי עלה
תאנה?  
אני עדיין עולה, איני רואה שום לוט. שורת כפתורים אני רואה.
באיזה לוט מדובר, לוט אחי אברהם? האם עלי להפשיט את האישה הזו
בפרהסיה?
היכן הקרואים ואיי הלז בעל השפתיים נוטפות השמן, או המרגרינה?
איני יודע מה יותר יקר היום. יש לו משהו לומר לי?
אולי מוטב ואקדים לומר לו!

"אדוני הנכבד אני מעדיף להפשיט... אוה, פליטת פה מצערת, אני
מעדיף להסיר את הלוט מעל פסל מופשט".