היא זרקה את דבריה לחלל החדר.
אינסטינקטיבית הבטתי שמאלה ומיד הבחנתי בו.  קפוא ודומם, חסר
אנרגיה ובקיצור, מת. פלא שלא הבחנתי בו קודם? , ניחמתי את
עצמי, אך מיד רתחתי. עורקיי התרחבו עד קצה יכולת, מזרימים
בסערה דם רותח לאיבר המפקד הנמצא בקצהו העליון של גופי  ונחשב
במרבית החוגים כאיבר הרציונלי. געשתי, איך לעזאזל לא ראיתי
אותו קודם, מתחבא כלוויתן לבן במדבריות אפריקה, והרי חיפשתי
אותו מהשנייה הראשונה שנכנסתי לחדר הזה.

החדר הזה נראה למעשה כמו כל החדרים באוניברסיטה, אבל אני בטוחה
שמעולם לא הייתי בו. במחשבה שנייה, איך אפשר להיות בטוח במשהו
במבוך האימים הזה. רוב הזמן אני מסונוורת מלובן הקירות.
גם עוצמת אורות הניאון הלא מפוקחת תרמו לרפיון גלגלי עיניי שלא
תמיד מצליחים להחזיק אותי פקוחה. נקבוביות השערות שעל בשרי
סמורות תמידית בגלל הקור הנורא אליו לעולם לא אוכל להתרגל,
וצבע עורי צהוב וחיוור, רמז לחרדה הקיומית שלקיתי בה
ועודני צעירה.

בן האנוש היחיד שהיה בחדר כשנכנסתי אליו הקל מעט את ההמתנה
האינסופית אל הלא נודע, אבל עדיין היה לי קר. קר נורא. אף פעם
לא היה לי קר כל כך ותהיתי האם הלב המפעם על ידי חושב כמוני,
או שהקור הזה הוא סובייקטיבי ואני בכלל מדמיינת. במקום הזה הכל
אפשרי ,גיחכתי מרה והוצאתי משקית ניילון, שהכנתי מבעוד מועד
למקרים כאלו, של כפור, מרק דיאטטי חד פעמי.
ריר של ציפייה הצטבר בפי תוך ששליתי, בכף חד פעמית, רועדת,
נוזל כתום ומתקתק.  כמה טיפות כתומות ניתזו על הרצפה ממהירות
השאיבה פנימה.  ועיניו השחורות של האיש הזה לא מפסיקות להסתכל
עליי  ועל הפה הכתום שלי ,המנוזל.  עיניו מחממות אותי מעט,
ובאותה נשימה מוכיחות אותי. חשתי אשמה על תאוותי.
המרק היה פושר.

מבטו ממשיך ללוות אותי ומבטיי משוטטים בפראות אנה ואנה, מחפשים
בקדחתנות את מה שישתיק את שאון נקישות שיניי. מוחי עוד צלול
ואני יודעת שתיכף יכנסו לחדר עוד חיים, שיביאו עימם מקורות
אנרגיה מהסוג האדום, המחמם אבל זה לא מנחם. מבטיי נעצרים לבסוף
על השמש ששוקעת לאט, כאילו להרגיז, מענה אותי , מזכירה לי
שעכשיו הוא כאין ואפס למה שמחכה לי עוד מעט כאשר תיקח ממני גם
את קרניה האחרונות, המענגות. "חכי, חכי" קורצת לי ממקום מושבה
הזמני בינות החומות, "כינית אותי קמצנית רק בגלל שאני
ירושלמית", עושה עצמה נעלבת, "עכשיו תראי מה זה קמצנית " ואז,
נעלמת.
משתרר חושך כחול כזה והדם בוורידים סוער בי, מאיים להטביעני
במצולות חוסר האונים. אני זזה בחוסר נוחות על הכיסא, על סף
איבוד הכרה. "את חייבת למצוא" קול  פנימי, קמאי מדרבן אותי
להישאר ערה ולו על מנת להמשיך את הקיום האנושי, האנוש שלידי
נראה קפוא כבר כמה שנים.
             ואז היא נכנסה וזרקה את דבריה לחלל החדר.
                      אינסטינקטיבית הבטתי שמאלה.
כמו למצוא תרופה למחלה שכמעט כולם כבר מתו ממנה, מצאתי אותו
שנייה לפני שקפאתי. הוא עמד בפינה כל הזמן הזה ולא התחבא כלל,
המזגן הארור. דמעה הפשירה את לחי הקפואה ובליבי נשבעתי שפעם
הבאה אבחר לראות  את מה שיש. למרות שאני אוהבת לרחם על עצמי.