עוצר בצד הדרך
שאריות היום
זולגות מהנוף הדועך
בקצה השני של הכביש
יש עיר גדולה
אפשר לקחת אותה בלילה קשה
אפשר להיכנע לה
וברדיו, שומע את הגיטרות
מתפזרות ברוח
לא חושב על עבודה
על עבר שנקבר
בטרם ידעתי מה הוא היה
בצידי הדרך, יש מקום לזמן שמתבזבז
פעם, שלא הכרתי את ילדותי
דמיינתי אותה
בכבישים ארוכים, בתים להשכרה
חצינו ימים, חצינו את הנהרות
הכרנו את מה שלא ידענו לראות מרחוק
דמיינתי איך אני
בונה לעצמי כל פעם חדר חדש
ואין כניסה לזרים, או לאנשים שאומרים לי
שמחר בבוקר, שוב נקום ונעזוב
ותמיד המחר בא
מהשאריות של היום
ואני הייתי יושב כל הלילה
על המיטה, מחכה לראות
אולי הבוקר לא יגיע
ועכשיו בכביש הארוך
אני מחכה שהאור הראשון יגיע
יראה לי את השלטים, את הבתים המפוזרים
בנוף הדועך
מביט במראה, אין אף אחד מאחורה
אין זעם בפנים, אין צער בשתיקה
במושב ליידי, היא יכולה היתה לשבת
ישנה, נשענת על החלון
ואני מדמיין, איך יכולתי ללטף את שערה
שברדיו, המילים היו מתפזרות לכל עבר
כמו מתוך פשע בלתי נמנע
ובינתיים בתחנה הבאה, אעצור
אחשוב על העיר הגדולה, שמחכה בסוף הדרך
איך בילדותי, הייתי מבקש לברוח ממנה
ואחרי שאמשיך, כשהנוף כבר נעלם בחשכה
אחשוב, שמעולם לא ביקשתי ממנה דבר
מעולם, לא אמרתי לה
שבסוף צריך להשלים עם השאריות
כי הם כל מה שנשארים לנו
שאנחנו מסיימים את המסע, בכוחות אחרונים
יכולים לדהור כל הלילה, כדי שבבוקר
נגלה שהוא בא מחדש
והילדות היא עדיין שם, מחכה כמו ספר
שאף פעם לא מספיקים לקרוא אותו עד הסוף
והיא עדיין שם, מחכה שאגיע מן הכביש השחור
ואני ממשיך לנסוע, זו עיר גדולה שם בסוף
אפשר לקחת אותה בלילה קשה, או אפשר להיכנע לה
עד הסוף