נסענו כולם לים, יומולדת של חבר. כל הנסיעה חשבתי איך אני אומר
לה כמה שאני אוהב אותה, כמה אני מצטער, זה היה ריב מטומטם, הכל
אשמתי. זה לא היה נכון אבל לא היה אכפת לי. כמו אחרי כל ריב
היתה מבוכה, ישבנו אחד ליד השני ושתקנו. אני חושב ששתיקה רועמת
קוראים לזה. היא נגעה בי: "אתה בא לסיבוב?". תמיד היא לקחה את
היוזמה, כל כך אהבתי אותה. הלכנו, לאט, חושך. אני חושב שכבר אז
הבנתי ואולי לא. החבר'ה התחילו לאכול, לא אכלתי מהבוקר, רציתי
לחזור. בסך הכל עוד שיחה אחרי ריב, כרגיל מחזירים את המצב
לשגרה, לא הפעם. הסתובבתי וסימנתי לה לבוא אחריי, היא עצרה
אותי. הלחץ מתחיל למטה ברגליים ומטפס למעלה במהירות מבהילה ואז
מציף אותך בקור. בדיוק התכוונתי לנשק את הילדה שאני כל כך אוהב
ולהגיד לה לפי התכנון, אבל לא הספקתי. "את רוצה להגיד לי
משהו?" שאלתי, היא לא עונה, הפנים העדינות היפות האלו, עצובות,
אני רועד. זה תמיד ככה כשאני לחוץ, מין רעד בלתי נשלט שלא
מאפשר לך לחשוב. זה משהו רע. בטוח, אני מכיר אותה כל כך טוב.
"אני רוצה לעשות הפסקה". אני קורס מבפנים. "למה?" אני שואל אבל
לא באמת מקשיב כשהיא עונה, זה לא באמת חשוב, עוד שלושה ימים
חצי שנה - לא מעט לילדים בתיכון. דברנו כל כך הרבה על "החצי
שנה", תכננו בדיוק מה נעשה, כל כך טיפוסי לילדים בתיכון. האדם
מתכנן ואלוהים צוחק, מכירים? עכשיו גם אני... היא אמרה לפני
שבוע שהיא התחילה להכין לי מתנה, משהו מיוחד, נלחצתי, עוד לא
הכנתי כלום, האמת עוד לא חשבתי על זה. מה קרה פתאום? "אני
אוהבת אותך, אני רק צריכה קצת זמן". ממש. אנחנו חוזרים, אני
שותה הרבה, זה לא באמת עוזר רק גורם לי להראות פתטי. מבינים
שקרה משהו, האמיצים נגשים לשאול, שיעזבו אותי. נמאס לי אני
הולך משם, הים כל כך עצוב עכשיו, אני מנסה לחשוב איך זה יהיה
ללכת לישון בלי ה"אני אוהבת אותך" הרגיל, על איך זה יהיה לקום
בסוף שבוע כשהיא לא ליידי, הריח הכל כך טוב שלה.
התחיל החופש. עברו שלושה שבועות ולא דברנו מאז. היא כבר לא
"אהובתי", עכשיו היא סתם עוד שם בזכרונות של המכשיר שבלי
ההודעות והטלפונים ממנה מיותר לגמרי. טוב אולי אבא ישמח -
החשבון ירד דרסטית. ואז היא מצלצלת, אני עונה מהוסס, "הרבה זמן
לא דברנו". הקול שניסיתי לשכוח. מה את אומרת? הכעס מציף אותי.
"נכון, מה קורה?". שיחה של שעתיים כמו פעם, כל הכאב חוזר, היא
שוב כל כך חסרה. כנראה היא היתה צריכה חיזוק לאגו, בכל זאת קשה
להתרגל אחרי חצי שנה שאין מישהו שאומר לך "אני אוהב אותך".או
שיש? היא אומרת שהיא עדיין אוהבת אותי, אני אומר שהמשכתי הלאה,
שנינו יודעים שזה לא נכון. "אתה פסימי" היא אומרת, "אני דווקא
רואה אותנו חוזרים". באותו רגע אני מוצף תקווה אבל אחרי שניות
ספורות אני מבין שהיא סתם החזירה אותי אחורה. היא לא באמת רוצה
שנחזור. השיחה מסתיימת. אני מנתק. יש לי מישהי עכשיו. "רק ככה
אפשר לשכוח" הם אומרים, לא נכון, אני זוכר. נגמר החופש. אני
רואה אותה כל יום, היא השתנתה. לא חזרנו, גם לא דברנו מאז.
עברו כבר כמה שנים, אני עדיין חושב עליה מדי פעם. אבל זה בסך
הכל עוד סיפור מהתיכון.