"את צודקת, באמת נמנעתי מקשר עין איתך כל הערב. באמת לא פניתי
אליך אפילו פעם אחת, וכן, אפילו הרחקתי את הכסא, כשהמוזיקה
החזקה שמילאה את החלל ביננו נתנה לי את הביטחון בשתיקה
כלפייך.
אבל זה לא כי לא היה לי נעים ממך אחרי שאמרתי לך שאני לא מסוגל
לקשר, וזה לא כדי להוכיח לך שאני לא מעוניין.
זה בגלל שאני יודע, אני פשוט יודע לאן זה יתפתח. הרי יש ביננו
תקשורת כל כך טובה, מספיק שנחליף משפט אחד ונמצא את עצמנו
מנותקים מכל האנשים סביב, שקועים אחד בשני כל הערב, מדברים,
צוחקים... ואז נמצא תירוץ לחזור הביתה באותה מכונית, וכשנגיע
שוב ארד לגמרי במקרה מול הבית שלך ואגנוב עוד כמה רגעים איתך -
להסתכל לך בעיניים הגדולות היפות שלך, בשפתיים המחייכות
במבוכה. לגנוב עוד כמה רגעים של שיחה. להגיד לך לילה טוב
ולחייך אליך, לתת לך יד לפרידה וליהנות מהמגע הזה שלך עוד כמה
רגעים אחרונים כי אני לא יודע כמה שבועות עוד יעברו עד שנתראה
שוב.
ואז ללכת הביתה ולחשוב עליך. אני לא מצליח להירדם. אומר לעצמי
שאני לא מסוגל עכשיו לקשר, כן, בדיוק כמו שאמרתי לך. שלא סתם
התרחקתי מהחיים שלי והגעתי לכאן לבד, אני צריך לבנות את עצמי.
אבל אולי עוד נשארה בי האמונה באל, אולי הוא שלח אותי דווקא
לכאן, דווקא בתקופה הזו - כדי לבנות את עצמי איתך ביחד. אולי
הוא ידע שתחכי לי פה וידע כמה אהבה יש בך לתת.
ואני שוכב במיטה כל הלילה אחרי שאנחנו נפגשים וכועס על עצמי
ששוב זרמתי איתך לתוך ערב כזה מיוחד, ששוב אני נותן לעצמי
להרגיש כלפייך דברים, לחפש תירוצים איך בכל זאת אני אוכל להיות
איתך למרות כל ההחלטות והנדרים שנדרתי לעצמי. אני מת להתקשר
אליך ולהגיד לך שתבואי. מת לפנות לך מקום במיטה שלי...
אבל אין ברירה, צריך לחשוב בהגיון. הרי בקרוב אני כבר לא אהיה
פה. אני לא יכול לתת לך להעניק לי את כל האהבה הזו. לא יכול
להרשות לעצמי לרגש אותך, לשמח אותך, לספק אותך... ואז ללכת
ולהשאיר אותך שוב לבד. אני לא אתן לעיניים היפות שלך להזיל אף
דמעה בגללי. אני לא יכול, לא יכול לראות אותך סובלת, זה לא
הגיוני..."

אני שונאת כשהוא חושב בהגיון.