"השמיים בצבע אדום!"
מה לא? בשבילי כן. גם אם כל העולם יגיד לי שאני טועה ואולי
אפילו יהיה מישהו ממש עקשן שינסה לטעון שהשמיים בעצם צבועים
בגוון של כחול. שיגיד, לי לא איכפת. בשבילי הם בצבע אדום, אני
בטוח, שכנעתי את עצמי בזה, אין מצב שאני מחליף ככה צבעים
פתאום.
מישהו אמר שאני משקר? אני לא, באמת! ממש לא. אני מאמין בזה. כל
פעם שאני מסתכל למעלה זה מה שאני רואה. אדום, אדום ועוד קצת
אדום. טוב נו, לפעמים זה מן ורוד כהה. תלוי בשמש המעצבנת
שמסנוורת לי את החיים.

בדיוק כמו שהשמיים צבועים באדום רק בשבילי, ככה יש גם המון
פרטים בחיים שלי שנכונים רק בשבילי. לפעמים אני מרגיש שאם אני
באמת אשתף מישהו בכל מה שעובר לי בראש, תוך עשר דקות יגיעו
"האנשים הנחמדים" אלה עם החלוק הלבן והחיוך המרגיע וייקחו אותי
למקום שבו אולי אני אמצא כמה אנשים שחושבים בדיוק כמוני.
קוראים לי נועם וזה בערך הדבר היחידי לדעתי שלא שיקרתי לגביו.
לא עניין של אידיאולוגיה, פשוט כנראה שלא הייתי יצירתי מספיק.
עכשיו כשאני חושב על זה, נועם זה שם טיפשי וגם לא אני בחרתי
אותו. שונא להיתקע עם דברים שלא אני בחרתי או לפחות השתתפתי
בתהליך הבחירה שלהם. לא אוהב כשקובעים לי מה אני אוכל בצהריים,
מתעצבן כשמחליטים לי מה ללבוש, שונא כשמושיבים אותי מול ערוץ
אידיוטי בטלוויזיה ומכריחים אותי לראות משהו בסגנון: התכנית
החדשה שכולם רואים. שילכו להזדיין כולם, אני לא. רק המחשבה על
זה שכולם אבל כולם רואים את החרא הזה גורמת לי לחשוב מיליון
פעמים אם בא לי להיות חלק מכולם, ובדרך כלל להחליט שעדיף לשחות
נגד הזרם ולצחוק ברגע שכולם טובעים.
את השם "נועם" אמא בחרה (אבא היה בעבודה) וכששאלתי אותה פעם
למה היא החליטה לקרוא לי נועם ולא אנטיוכוס למשל, היא אמרה
שחברה שלה ילדה חודשיים לפניה וקראה לבן שלה נועם והיא חשבה
שזה שם יפה אז היא זרמה עם זה. איזה זין, נתקעתי עם שם שאמא
שלא יכולה לחשוב לבד ולהיות מקורית לשם שינוי. נתנה לי סתם כי
היה לה תסביך להיות כמו החברה שלה, או שסתם לא היה לה רעיון
אחר. מעניין מה "נועם השני", זה שאמא שלי גנבה ממנו את השם בלי
אלוהים, חושב על זה? אם הוא שונא אותי אני מבין אותו אבל אמא
שלי אשמה בזה, לא אני. במחשבה שניה מזל שלפחות היא החליטה לפני
שנולדתי אחרת הייתי תינוק בלי שם ואחרי שנה היא בטח היתה בוחרת
בשם רוקי, כי ככה קוראים לכלב של השכן שלנו והוא בטוח היה אומר
לה שזה שם מצוין.

כשאני לבד בחדר עם עצמי וכשאני בחוץ עם עוד אנשים זה לא רחוק
מפיצול אישיות. מושג מפחיד, אני יודע, בטוח שאפשר להגדיר את
המצב הזה במילים טיפה יותר עדינות; אני פשוט משתנה, אומר דבר
אחד וחושב על דבר אחר. הכי נכון להגיד שאני פשוט לא אני, לא
אני באמת, ורק אני יודע מי אני. יש המון אנשים שחושבים שהם
יודעים מי אני באמת, חלק מהם אפילו בטוח בזה, כמו אמא למשל -
אבל לא, אין מצב, אין לה מושג, היא לא בכיוון. אולי בגלל שאני
מסתיר את זה כל כך טוב, ואולי כי היא פשוט לא האמא הכי חכמה
בעולם? נראה לי שזה שילוב עצוב של השניים. ואבא? אבא בעבודה.
איפה זה התחיל בעצם? נראה לי שהעניין הזה מלווה אותי מאז
שהייתי ילד קטן, המצאתי לעצמי משחקים, המצאתי לעצמי חברים
ששיחקו איתי במשחקים שהמצאתי, שיחקתי עם ונגד החברים שהמצאתי
וכשהפסדתי במשחק המצאתי חוקים חדשים ושיניתי הכל ושיכנעתי את
עצמי שבעצם ניצחתי. במשחק שהכי אהבתי דמיינתי לעצמי שאנחנו
משפחה נחמדה ומאושרת, שאמא מחבקת אותי כל הזמן, קונה לי דברים,
משחקת איתי במשחקים שהמצאתי שהיא קנתה לי ואבא? במציאות אבא
היה בעבודה, אבל בדמיון שלי המצאתי שהוא התפטר ואמר לבוס
המעצבן שלו; "הבן שלי נועם יותר חשוב מהעבודה המסריחה הזאת",
בדמיון אבא היה איתי ועם אמא, כל הזמן, אפילו אם הוא היה נורא
צריך לשירותים. היה כיף. לפעמים כשאמא פתאום קראה לי וקטעה לי
את המשחק של ההמצאות הייתי יוצא ומחפש את אבא בבית, שוכח
שהמשחק בעצם נפסק ומחכה לחזור לחדר שלי, לשכב על המיטה ולהמשיך
לשחק. אולי בפעם הבאה אני אמציא שיש לנו כלב', או שאפילו רוקי
הכלב של השכן הוא בעצם שלנו, הכל אפשרי.

חבר שלי פעם אמר לי שכשאני מתקשר אליו בבוקר ואומר לו בוקר טוב
הוא ישר מסתכל בחלון ובודק שזה לא לילה. ברור שצחקתי מזה אבל
זה קצת פגע לא בגלל שזה היה מעליב, פשוט בגלל שהיה בזה משהו
נכון. לקרוא לי שקרן זה לא ממש נחשב להעליב אותי, זה פשוט לתאר
אותי. אמא תמיד אמרה לי שיום יבוא ואני אמצא משהו שאני ממש טוב
בו, אני כמעט בטוח שכבר מזמן מצאתי - לשקר! פשוט ככה, תמיד
הייתי הכי טוב בלשקר בקשר לכל דבר אפשרי. האמת נראתה לי משעממת
מדי, רציתי להיות יצירתי, להחליף, לשנות, להוסיף, להמציא,
לגרום לאמת להסתכל במראה ולא לזהות את עצמה מרוב שקרים. אם ממש
בא לי להאשים בזה מישהו אז נראה לי שאמא שלי היא הכתובת לזה.
היא התחילה בזה, כשהייתי ממש קטן היו לה כל מיני שקרים לבנים.
לא חסרות לי דוגמאות מעצבנות; כשהיא אמרה שהיא שכחה את הארנק
כשרציתי צעצוע ממש יקר בקניון, כשראיתי אותה מעשנת בפעם
הראשונה והיא אמרה שהיא רק בדקה בשביל חברה שלה שהסיגריה לא
מקולקלת, כשנפלתי מהמיטה והיא הבטיחה שעד הבר מצווה הכאב יעבור
(וביום של הבר מצווה עדיין כאבה לי הברך) ואפילו כשהיא ביקשה
ממני לא להפריע לה ולטכנאי של הטלפון כשהם היו בחדר שלה שעתיים
ולמרות שהייתי ממש קטן נראה לי שכבר הבנתי שהקולות שיצאו משם
לא היו בגלל שלאמא היתה שיחה ממתינה. שקרים לבנים. בשבילי כבר
אין הבדל בצבעים.
כשהייתי בכיתה ג' שכחתי את המחברת בחשבון וכשהמורה המעצבנת
החליטה שהיא דווקא באותו היום בודקת לכולם שיעורים שיקרתי לה
ואמרתי שהמחברת עפה לי מהתיק כי היתה רוח חזקה והתיק היה פתוח
ולא רדפתי אחריה כי לא רציתי לאחר והיא ליטפה לי את הראש ואמרה
שזה בסדר אם שכחתי ושלא צריך לשקר לה ככה, הסתכלתי לה ישר
בעיניים ואמרתי לה שאני בכלל לא משקר אני פשוט אומר את האמת
בדרך שלי.

כשהייתי בן 10 בערך, אמא החליטה שאני צריך ללכת לחוג ג'ודו. לא
יודע איך היא הגיעה למסקנה שזה מה שהבן שלה צריך. כמובן
שכששאלתי למה? התשובה שלה היתה מוכנה "בשביל שתוכל ללמוד להגן
על עצמך למרות שאני מקווה שלא תצטרך." ולפעמים היא אפילו טענה
שזה רק בשביל שיום אחד אני אהיה שם להגן עליה, אם מישהו יפרוץ
לבית (כי אבא בעבודה, מה חשבתם?) אמא חמודה - שתיחנק!, גם ילד
בן 10 יכול לחבר אחד ועוד אחד ולהבין שכשהוא הולך פעמיים בשבוע
לחוג ג'ודו וחוטף מכות מילדים שגדולים ממנו בשנתיים והמורה
לג'ודו (המאסטר המזדיין, בשבילי לפחות) עוד צועק עליו שהוא לא
נופל נכון, בן זונה, הרגע קיבלתי בעיטה בביצים, למי יש זמן
לחשוב איך ליפול? ובכלל, כשכואב לי אני אוהב ליפול איך שבא לי,
מצידי תתאבד בתלייה עם החגורה החומה שלך. אז כשהילד שובר לעצמו
את כל העצמות (אפילו כאלה שלא ידעתי שיש לי) בג'ודו לאמא הטובה
והדואגת יש זמן פעמיים בשבוע לשחק קלפים עם החברות שלה ולשכוח
מנועם הקטן שכנראה כבר לא יוכל להביא ילדים לעולם (וגם אם
הייתי יכול, לא הייתי שולח אותם לחוג המסריח הזה בלי שומר ראש
צמוד).
ממש התאים לה להיות עם החברות האלה שמעשנות סיגריות ארוכות
יותר מהדבר שאני משתין איתו (הייתי בן 10, נשבע שמאז זה גדל,
עכשיו זה לפחות כמו סיגר). ואבא? אבא בעבודה, הפעם היחידה שהוא
דיבר איתי על החוג הזה באיזשהי צורה, הסתיימה במשפט מפגר שהוא
אמר לי; "תיזהר מהמכות שם, שלא יקראו לי לקחת אותך לבית חולים
כי אתה יודע שאבא עסוק ויש לו הרבה עבודה." כן, אני יודע שאבא
עסוק, אני גם יודע שלאבא כנראה לא איכפת מהבן שלו. ממש נחמד
לדעת שהוא יוצא מנקודת הנחה שאני הולך לחטוף מכות שם (גם אם זה
באמת מה שקרה). עדיין, הייתי מצפה שהוא יגיד שאם בועטים בי ישר
בביצים, אני צריך ומסוגל לקום ולבעוט בחזרה, לשלוח את הבן זונה
לבנק הזרע, שיחפש את מה שנשאר שם על המזרון הכחול, אולי הוא גם
יימצא שם חלק מהשיניים שלי. העיקר שחס וחלילה נועם הקטן לא
יצטרך שאבא יבוא ויסיע אותו לבית החולים (הייתי מעדיף אמבולנס
- יותר מגניב), כי אבא בעבודה. וכמו שכבר אמרתי, יש צמדים של
מילים שתמיד חייבים להגיע ביחד: "בן-זונה, בוקר טוב, ואבא
בעבודה". כשאמא היתה מעירה אותי בבוקר ואומרת לי "בוקר טוב" -
למרות שהוא לא היה כזה, הייתי מתעורר ושואל איפה אבא? והיא ישר
היתה עונה "אבא בעבודה." ואני הייתי אומר לעצמי "איזה בן
זונה". סתם שתבינו למה בחרתי דווקא בצמדים האלה.

לפעמים נדמה לי שאני בנוי בעצם כמו פאזל, וכל אחד שמכיר אותי
קיבל רק חלק אחד ואין לו שמץ של מושג איזה חלק קיבלו האחרים
ואיך הפאזל נראה אחרי שמרכיבים את כל החלקים, רק אני יודע איך
זה אמור להראות, אבל אין מצב שאני מגלה להם כי זה הפאזל שלי.
אמא קיבלה חלק אחד והיא חושבת שהיא מבינה גדולה ושיש לה מושג
מה עובר לי בראש בכל רגע נתון, מה אני רוצה ומה אני צריך ומה
אני אוהב או שונא וזה... הכי לא נכון בעולם, כי בואו נניח שהיא
קיבלה רק חלק אחד קטן מהרקע, איך היא יכולה להרשות לעצמה לנחש
מה בכלל יש בתמונה עצמה? אבא קיבל חלק ממש קטן ומסובך לזיהוי,
לא כי לא רציתי לתת לו אחד יותר גדול (הוא פשוט היה בעבודה),
לא יכולתי לתת לו חלק אחר, אבל גם לא נראה לי שזה אי פעם הפריע
לו באמת. הוא בכלל לא מנסה להבין מה יש בחלק שהוא קיבל או לבקש
להחליף לאחד אחר. חברים שלי קיבלו חלקים שממש לא דומים לחלקים
שחילקתי לאבא ואמא. חלקים גדולים ומגניבים, כי אחרי הכל הם
חברים שלי ואני חבר טוב, תמיד הייתי כזה! אבל עדיין, גם בעוד
מיליון שנים הם לא יבינו איך לחבר את החלקים שהם קיבלו לחלקים
שנתתי לאבא ואמא, כי זה פשוט לא נראה הגיוני. אין בינהם שום
קשר ומי שינסה פשוט יתייאש באיזשהו שלב. את החלקים הכי חשובים
שמחברים בין כולם אני שומר לעצמי. זה הפאזל שלי ואני מעדיף שכל
אחד יתעסק בחלק שלו ויחשוב שהוא יודע הכל, למרות שהוא לא יודע
כלום. גם ככה כשמרכיבים את כל העניין לא יוצא משהו מוצלח
במיוחד, זה עדיין אני, ועדיף לי שככה זה יישאר.

אהבה ראשונה, משהו שבדרך כלל כולם זוכרים. גם אני זוכר את זה
אבל אני כמעט בטוח שלא מהסיבות הנכונות. הייתי בן 15 וקצת,
אותם ימים שאם אתה לא חרמן אפילו חמש דקות, כנראה שמשהו דפוק
אצלך. הייתי ילד רגיל עד כמה שאני זוכר את עצמי, שונא לימודים,
חולה על ספורט, צוחק עם חברים והכי חשוב בטוח שאני יכול להשיג
כל בת בשכבה שלי. קראו לה עדי, עדי שגב, היה בה כמעט כל מה
שחשבתי שצריך להיות בבת. היא היתה יפה, חמודה, עיניים כחולות,
גוף שנראה פשוט מפתה (כן, זאת המילה, מפתה!) והיא אפילו לא
היתה ממש טיפשה. זה לא לקח הרבה זמן, בפגישה הראשונה יצאנו
לסרט, אני זוכר רק את הכתוביות כי היינו "עסוקים" כמעט לכל
אורך הסרט. הכל היה מושלם (חוץ מהרגע שבו נשפכה עליי כוס קולה
קרה ישר למכנסיים) היה דביק שם למטה, ממש "טעם החיים" בתוך
התחתונים. עדי החליטה שאנחנו חברים, זרמתי, מה רע? להיות חבר
של עדי זה בטח יותר טוב מלהיות חבר של ענבל. אני וחברים שלי
תמיד חשבנו שענבל בעצם לסבית כי כל פעם שמישהו היה מתחיל איתה,
בסוף קרה שהיא הפכה להיות החברה הכי טובה של אחותו או של החברה
שלו לשעבר. קטע מוזר כזה. היה לי ממש מגניב שאני ועדי חברים,
כי מתוך חמישה חברים ממש ממש טובים שהיו לי, לארבעה מהם היתה
חברה, חוץ מלמאור, שכנראה שהחברה היחידה שתהיה לו תהיה אמא שלו
שתרחם עליו. אין מצב שאני מצליח לחשוב על מישהי שתסבול אותו
לדקה מבלי שישלמו לה על זה. לכולנו היה ברור שכשמאור ירצה
להזדיין על באמת, הוא ילך לזונה וגם אז יש סיכוי טוב שהיא תשלח
אותו הביתה עם הזין ביד ותגיד לו שגם לה יש גבולות.
עדי אהבה אותי, זה בטוח. אני לעומת זאת אהבתי שהיא אהבה אותי
וזהו נראה לי. לא חושב שאהבתי אותה, פשוט אהבתי את הרעיון
שמישהי אוהבת אותי. זה גם תמיד נראה טוב כשאנחנו הולכים יד ביד
או מתנשקים ושהיא קוראת לי בייבי ואני קורא לה בובי, כל כך
מפגר העניין הזה. אף פעם לא עשיתי את זה כי באמת רציתי, פשוט
לא ממש התאים לי שעדי תתעצבן ותחליט שמגיע לה חבר שיקרא לה
בובי, גם כשלא מתחשק לו. היו מלא רגעים שלנו ביחד כחברים, על
החוף למשל, בימי ההולדת שלי ושלה, בחודש הראשון, בחודשיים,
בשנה כל כך הרבה פעמים שצריכים לחגוג את עצם העובדה שאנחנו
חברים. אפשר לחשוב שביום שהפכנו להיות חברים נרצחו שישה מיליון
יהודים או לפחות שהוקמה מדינה. מה הקטע?
לפעמים כשעדי שאלה אותי: "בייבי אתה יודע איזה יום מחר?" רציתי
לתת לה מכה שתגרום לה לאבד את ההכרה ל-24 שעות ותחסוך לי את
הפעם המי יודע כמה שאני מחפש מתנה מקורית ומדליקה ובסוף זה
נגמר עם דובי מטופש וכרטיס ברכה שהצלחתי להרוס כי כתבתי בו
דברים שלא באמת הרגשתי. אם היא רק היתה יודעת שלא באמת אהבתי,
ש%90 מהדברים שאמרתי לה כשהיינו לבד היו דברים שסתם המצאתי,
שכל הקשר הזה מבחינתי היה בנוי על הכל חוץ מאהבה. שיקרתי לה
בכל פעם מחדש ולא חושב שהרגשתי רע עם עצמי. גם כשנפרדנו שיקרתי
לה, אמרתי לה שאני מאוהב במישהי אחרת, שאני לא יכול יותר
ושחייבים להיפרד. לא גיליתי לה במי הייתי מאוהב, פשוט כי לא
היתה אחת כזאת. עדי היתה היסטרית כשנפרדנו, היא אמרה שבלעדי
היא תמות, שלא שווה לה לחיות יותר, שזה שאני עוזב אותה זה כמו
להרוג אותה, אמרתי לה שאני בחיים לא אתן שמשהו יפגע בה ושזה לא
יקרה - שוב שיקרתי, עד הדקה האחרונה. היא בכתה המון, ואני
עשיתי פרצוף עצוב וחיבקתי אותה, למרות שהייתי ממש שמח שזה
נגמר. אמרתי לה שתמיד אני אזכור את הקשר שלנו ושוב שיקרתי, לא
זוכר שומדבר חשוב באמת בקשר אליה, רק את הדובי המחורבן שבגללו
בזבזתי כמעט את כל דמי הכיס שקיבלתי באותו החודש.

אני בחיים לא אצליח לאהוב, ככה אני חושב, קשה לי עם זה, אני לא
חושב שאני מסוגל, אנשים שבאמת אוהבים צריכים לשתף אחד את השני
בכל דבר קטן, לספר הכל, להגיד מה הם חושבים בכל רגע נתון, איך
הם מרגישים, מתי רע להם או טוב להם? אם הם לא עושים את זה, אז
משהו דפוק בתקשורת ביניהם, כי אם לא תעשה את זה עם מישהו שאוהב
אותך ואתה אוהב אותו אז עם מי כן?! וזאת בעצם הסיבה שאיתי זה
פשוט לא יקרה כמו שצריך. בקטע הזה בדיוק אני נתקע. מבוי סתום,
קצר בתקשורת, כאן הכל מסתבך ואני לא מצליח להיפתח עד הסוף.
מעולם לא עשיתי את זה ולפעמים אני חושב שעוד לא נולד הבנאדם
שיגרום לי להתחיל דווקא היום. זוכרים את הפאזל? עדי קיבלה חלק
קטן, אפילו שהיא אהבה אותי באמת, גם היא חשבה שהיא יודעת הכל
עלי וככל שהזמן עבר התברר לי כמה היא באמת לא ידעה כמה אני טוב
במשחק הזה, שאין שום סיכוי שמישהו יצליח לנצח אותי במשחק שלי.
עדי עשתה טעות עם החלק שהיא קיבלה מהפאזל, היא חשבה שהוא מתאים
למקום מסוים ואני בכלל הבאתי לה חלק מפאזל אחר, שלא שייך
לכלום, שבחיים היא לא תצליח למצוא לו את המקום הנכון, כי אין
לו כזה, לא בפאזל שלי. עדי המסכנה, היא באמת חשבה שאהבתי אותה.


כשמשעמם לי אני אוהב לדמיין שאני מסתכל על עצמי מלמעלה, רואה
את כל הטעויות שאני עושה, מנתח הכל (כי מלמעלה זה הכי קל, לא
כמו מלמטה, כשהכל מסובך) זה ממש פשוט להסתכל על עצמי מלמעלה
ולהבין שבניתי מסביבי חומות, שפחדתי שיגלו מי אני באמת.
זה קצת מזכיר לי את הסיפור על איש אחד פרנואיד, שפחד שיפרצו לו
לבית אז הוא בנה סביב הבית שלו חומות ענקיות וגבוהות שאף אחד
לא יוכל לטפס עליהן ולהגיע אליו, שאין מצב שמישהו יראה אותו או
ישמע אותו ושהוא יהיה מנותק לגמרי מכל העולם ואחותו. ככה הוא
חי שנים והתרגל לזה שהחומות מקיפות אותו ושיש לו את השקט שלו
ושהוא לא צריך לדאוג יותר מפריצות בחיים. יום אחד כשהוא ישב
בגינה המגניבה שלו ופתר סודוקו (סתם... אין לי מושג מה הוא
עשה.) הוא נגס בתפוח מהעץ הפרטי שהיה לו בגינה ונחנק, הוא
התפתל על הרצפה, ניסה לנשום ולא הצליח, התפלל שמישהו יראה
אותו, ישמע אותו, שמישהו יגיע ויעזור לו, ייתן לו איזה טפיחה
על הגב, יציל אותו, אבל אף אחד לא ראה אותו. אף אחד לא שמע
אותו, אף אחד לא ידע על זה. החומות המזדיינות, אלה שהוא בנה
סביבו, הן אלה שהרגו אותו בסופו של דבר. שניה אחת לפני שהוא
נחנק למוות, המחשבה היחידה והאחרונה שלו היתה "הייתי צריך לקלף
את התפוח המזדיין הזה".
סיפור קצת מטומטם אבל ככה אני... החומות שמסביבי הן עובדה, כל
כך הרבה שנים לקח לי לבנות אותן, שאף אחד לא יראה, שאף אחד לא
ישמע, שאף אחד לא ידע... ועכשיו, קצת קשה לי להצטער שהן שם,
נשאר לי רק להיזהר כשאני אוכל תפוחים וזהו. לא צריך לדאוג לי
יותר מדי, אני תמיד מקלף את התפוחים שאני אוכל.

אחד הרגעים שתמיד שנאתי היה כשאני ואמא היינו לבד בבית (נחשו
איפה אבא היה?) היא היתה מדמיינת לעצמה שהיא טבחית במסעדה
צרפתית מחורבנת ומנסה להכין משהו לאכול, שרק מהריח שיוצא
מהתנור, אתה ישר מתפלל לאלוהים שנשארה לך עוד שקית אחת של במבה
או ביסלי מתחת למיטה שתציל את המצב. לפעמים באמת חשבתי שזאת
הדרך שלה להעניש אותי על ציון גרוע שקיבלתי במבחן ושהיא עושה
הכל בכוונה, אבל היא תמיד היתה אוכלת את מה שהיא בישלה ונהנית
מכל רגע, והכי גרוע, מצפה ממני לאכול את זה ולהנות מהסיוט על
הצלחת לא פחות ממנה.
כל כך שנאתי כשהיא היתה קוראת לי לבוא ולחתוך במקומה את הבצל
המסריח לסלט כי "אמא עם איפור והדמעות יהרסו לה את המראה
המושלם שלה." תמיד ניסיתי להתחמק מזה אבל ברוב הפעמים מצאתי את
עצמי עומד עם סינר שהיא הכריחה אותי ללבוש וחותך בצל תוך כדי
מחשבה על איך אני מפספס בטעות, חותך לעצמי את הורידים ומוציא
את עצמי מהמצב הזה. לאמא אסור לבכות? ולי מותר? מי החליט שככה
זה צריך להיות? אם אבא לא היה בעבודה הוא זה שהיה צריך לבכות
במקומה! הוא התחתן איתה, מרצונו החופשי, אני נולדתי למצב הזה,
זאת לא אשמתי, אף אחד לא שאל אותי מה דעתי על לחתוך בצל, סביר
מאוד להניח שהייתי מעדיף עגבניה. בצל מזדיין, זה כזה מוזר, בצל
מסכן אחד ופתאום... דמעות, לבכות כמו מטורף כאילו נמחקו לי כל
הסרטים הכחולים שהיו על המחשב, דבר נוראי שכזה או שסבתא מתה,
לא יודע. פעם ראיתי בתוכנית טלויזיה מטופשת שף אחד שאמר שאם
מוצצים פלח של לימון אז לא בוכים מבצל שנחתך בהזדמנות הבאה
שהיתה לי ניסיתי את זה, בן זונה השף הזה! זה עושה הכל יותר
גרוע, גם חמוץ לי בפה, גם שורפות לי החניכיים, יש לי בחילה
והכי גרוע אני עדיין בוכה מהבצל המזדיין! היו רגעים שכבר לא
ידעתי למה אני בוכה, מהבצל, או מכל הדברים הרעים שחתיכת הלימון
הזאת עשתה לי בתוך הפה. מאז אני לא מאמין לשום דבר שאומרים
בטלויזיה. כשחתכתי בצל והדמעות הגיעו, היו רגעים שהרשיתי לעצמי
להתרכז ולדמיין, לא הייתי מנגב את הדמעות, עד שבקושי הייתי
יכול לראות את הסכין, הבצל או האצבעות שלי (זה יותר דרמתי ככה,
בכי כזה כמו בסרטים.)
אף פעם לא הייתי ילד בכיין, זה סתם מציק בעיניים ואני מעדיף
להוציא את העצב שלי בלזרוק ביצים על הבית של השכנה ממול, כי זה
תמיד גורם לי להרגיש יותר טוב, לחייך ולשכוח למה הייתי עצוב.
כשהדמעות הגיעו מהבצל הייתי מנסה לחשוב על דברים עצובים באמת,
על השואה, על חיילים שמתים במלחמות, על זוגות שאוהבים ונפרדים,
על זה שאבא שלי תמיד בעבודה ואני מתגעגע אליו. על כל הדברים
האלה הייתי חושב, תוך כדי חיתוך מדויק של הבצל לקוביות כמו
שאמא אוהבת (למרות שגם אם הייתי חותך אותו בצורות תלת מימדיות
האוכל שלה עדיין היה יוצא מגעיל.) פתאום, עם כל הדמעות, הכל
נראה כל כך אמיתי, בכיתי המון וחשבתי על דברים עצובים, נו, אז
מה אם זה רק בגלל בצל אחד מסריח ובגלל שאמא הכריחה אותי? אם
כבר בוכים עדיף שתהיה לזה סיבה. בדרך כלל דברים כאלה לא ממש
מזיזים לי כשאין בצל בסביבה. חיילים מתים? גם אני אמות יום
אחד, בטוח, מה יעזור לי לבכות על זה? ניסיתי לחשוב מתי בכיתי
על אמת בפעם האחרונה? אני כמעט בטוח שזה היה בגן, כשניסיתי
לטפס על הגדר ולצאת החוצה ונפלתי לתוך שיח קוצני במיוחד. בכיתי
בכי היסטרי (של ילד בגן), אמא חשבה שבכיתי בגלל הקוצים שדקרו
אותי בכל מקום בגוף רק אני יודע שהקוצים לא ממש הזיזו לי.
בכיתי כי נכשלתי, כי לא הצלחתי לעשות משהו שחשבתי שאני יכול
לעשות, כי בפעם הראשונה אבל ממש לא האחרונה, הייתי כלוא.
הרגשתי כלוא ולא יכולתי לצאת כשבאמת רציתי.

לפעמים כשאני לא נרדם בלילה אני אוהב לעמוד מול החלון ולדבר עם
הירח, בדרך כלל אני זה שמדבר יותר בשיחות שלנו. הירח בדרך כלל
רק מקשיב, סתם כי הוא אוהב להקשיב או שפשוט אין לו משהו חכם
להגיד והוא לא רוצה לצאת טיפש (שזה משהו שהלוואי ואמא שלי היתה
עושה לפעמים). כשאנחנו מדברים, אני והירח, אני מרגיש שאני יכול
לספר לו הכל. אני סומך עליו שהוא לא יספר לאף אחד אחר. לפעמים
אני מזהיר אותו כשאני לא כל כך בטוח, אבל ברוב הפעמים אני פשוט
נותן לו מן מבט כזה והוא ישר מבין שזה נשאר ביני לבינו (ושום
מילה לכוכבים). לפעמים אני כועס עליו, בעיקר כשאני שואל אותו
משהו והוא בוחר לשתוק אפילו כשאני שואל את אותה השאלה שוב, זה
מעצבן! שאלתי, לא? תענה, או תגיד שאתה לא יודע רק אל תשאיר
אותי לדבר עם עצמי בלי לקבל תשובה. זה קרה פעם אחת כששאלתי
אותו למה אבא כל הזמן בעבודה? אם זה אומר שהוא לא אוהב אותי?
הירח שתק, כאילו היה לו הסכם עם אבא שלי שאסור לו לדבר איתי על
זה. למרות הכל, אני אוהב אותו (את הירח, את אבא פחות נראה לי),
מאוד אוהב אותו מהסיבה הפשוטה שהוא תמיד שם בשבילי כשאני לא
נרדם. אף פעם הוא לא אכזב אותי, תמיד יש לי עם מי לדבר ויותר
חשוב, תמיד הוא שם בשביל להקשיב לי. הוא לא בעבודה כי זאת
העבודה שלו, פשוט להיות שם. הוא לא ישחק קלפים עם השמש והעננים
כי הוא שונא קלפים (הוא אמר לי פעם אחת כשדיברנו על זה.) הוא
נמצא שם בשבילי, מתי שאני צריך. הבטחתי לו כבר בשיחה הראשונה
שלנו שאני אפריע לו רק כשאני באמת אצטרך אותו בלילות כשאני לא
נרדם וכשאני ארגיש שאני חייב לדבר עם מישהו. הוא הבטיח להיות
שם בשבילי ורק בשבילי ומאז כל לילה הוא שם, רק בשבילי, עד שאני
נרדם.

מוזר לי בכלא הזה, כלא החיים שלי. לפעמים אני חושב שאני האסיר
היחיד שנולד אל תוך הכלא, האסיר היחיד שלא יודע כמה זמן עוד
נשאר לו. אי אפשר לספור ימים, למלא טבלת ייאוש, לחכות, לצפות,
לקוות, לדעת מתי מגיע הרגע שהכל ייגמר. ברור לי שזה התחיל
מהרגע שבו אני זוכר את עצמי. לא ברור לי מתי זה ייגמר, אם
בכלל. כבר לא נשארו לי יותר מדי חברים, כל אחד והחיים שלו.
זה מצחיק, יש המון רגעים בחיים שלנו כשאנחנו נמצאים עם אנשים
ונהנים מכל שנייה ובטוחים שאלה יהיו האנשים שילוו אותנו כל
החיים. החבר מהגן, האידיוט מחוג הג'ודו, אלה ששיחקנו איתם
כדורגל כל שבת, הילדה שמשכנו לה בצמות, הילדים של השכנים שקפצו
אליי כל יום לפחות 18 פעמים בשביל לאכול, להשתין, לשחק וסתם
לדבר על בנות ולראות סרט כחול. כל החברים האלה נעלמים ברגע
שפוקחים את העיניים ולא משנה כמה טוב היה לנו ביחד, זאת תקופה,
תקופה שנגמרת. כולם ממשיכים עם החיים שלהם בלי להסתכל לאחור.
החבר היחיד שנשאר לי מאותה תקופה זה רוקי, הכלב של השכן, לפחות
הוא עדיין נובח כשאני עובר שם. אני מדמיין שהוא אומר לי שלום,
למרות שיש מצב שהוא סתם נובח כי אין לו משהו יותר טוב לעשות.

3:00 לפנות בוקר, זמן לחשבון נפש. אני עם עצמי, לא צריך אף אחד
אחר. גם הירח כבר לא משתף פעולה. זהו, עלו עליי, סגרו מכל
הכיוונים, לא נשאר לי הרבה זמן לחשוב כאדם חופשי. החומות
מתנפצות לי מול העיניים, התחלתי להיחנק מהתפוח המסריח, אף אחד
לא יעזור לי עכשיו, הלך עליי. פתאום קשה לי להסביר את זה אפילו
לעצמי. הכל נהיה מטושטש. אני כבר לא יודע מי אני באמת. מה
נכון? איפה האמת מתחילה ואיפה השקרים נגמרים? ולהיפך. אני
מתחיל לבכות כי די, אי אפשר יותר, הדמעות מגיעות ואין שום בצל
בסביבה, הן מגיעות ממקום אחר, מהמקום שממנו הן באמת צריכות
להגיע. למה זה קרה? איך זה קרה? אני יודע את התשובות אבל שונא
לענות אותן, אפילו לעצמי. כשאני עם אנשים אחרים אין לי את
הבעיה הזאת, בראש שלי יש מן במאי כזה שצועק אקשן וההצגה
מתחילה, אני הבמאי הזה וגם השחקן הראשי בהצגה הזאת, אני שחקן
שאומר דברים שבחיים לא חשבתי ומשכנע את כולם שאני מרגיש דברים
שבחיים לא הרגשתי. מחייך כשמצלמים, בוכה כשמבקשים, עושה הכל
כדי להפוך את הסרט הזה שנקרא החיים שלי, להצגה הכי טובה בעיר,
הצגה שגם העיוורים ידברו עליה אני בטוח שמגיע לי אוסקר. כל יום
מתחילים לצלם מחדש, כל רגע נמצאים במקומות שונים עם אנשים
שונים שמתחלפים לידי כאילו מישהו שילם להם להיות שם עבור חמש
דקות של תהילה ולעוף מהסט. לא משנה לי מי עומד לידי, אני נשאר
דבוק לתסריט שכתבתי, להוראות הבמאי, למצלמות שעליי, מי שזה לא
יהיה, אמא, אבא (למרות שהוא בעבודה), החברים שלי, רוקי הכלב של
השכן ואפילו עדי הזאת, עדי שגב, החברה שבחיים לא אהבתי. הסרט
איתה הפך לסרט אימה, החלטתי שהיא לא ממשיכה לסרט הבא, הזמן שלה
נגמר. רגע השיא של הסרט, שינוי בעלילה, רצח שאף אחד לא ציפה
לו, הרגע שכולם קופצים בבהלה בקולנוע, הרוצח שאף אחד לא האמין
שהוא מסוגל לרצוח, מושלם! ככה זה בסרט שלי, כל השאר סתם ניצבים
שעוברים שם כמו רקע מזדיין כזה, אני מקצוען. נשבר לי, אני לא
יכול יותר, זהו, נראה שזה הולך להיות הסוף. הסוף שלי, הסוף של
הסרט, מישהו צעק: קאט! ובפעם הראשונה בחיים שלי זה לא הייתי
אני.

"בחמישה למרץ אלפיים ויותר מדי פוענח מקרה הרצח של המדינה!
למרות צו איסור פרסום שישנו על הפרשה ניתן לספר שהחשוד ברצח
הצעירה "עדי שגב", נעצר אמש בשעת לילה מאוחרת והכחיש כל
מעורבות בפרשה. החוקרים טוענים כי הנאשם נ (השם המלא שמור
במערכת), החליף מספר גרסאות במהלך החקירה, סילף עובדות, שינה
פרטים וניסה לתעתע בכל חוקריו. ניצב אליהו ספקטור הממונה על
החקירה מסר לנו כי החשוד מתברר כשקרן פתולוגי שהאמת זרה לו.
לטענת ניצב ספקטור כל ניסיון להוציא מהנאשם שני משפטים רצופים,
שבהם תיאמר האמת לאמיתה, מבחינתו ומבחינת החוק נכשל. עוד אמר
ניצב ספקטור: "הנאשם משקר בקור רוח, בלי למצמץ ומאמין לכל מילה
שהוא אומר, זה ככל הנראה גובל במחלת נפש, כאילו הוא נולד ככה".
לפחות כרגע, כל הראיות והעובדות מצטרפות לפאזל אחד גדול שחלקים
רבים חסרים בו. בדיקת הפוליגרף שבוצעה לנאשם לא הניבה תוצאות
חד משמעיות והשאירה יותר סימני שאלה מעובדות מוגמרות לגבי אופי
הנאשם ומעורבותו ברצח וזאת לאחר שבשאלה הראשונה שנשאל ונועדה
לבדיקה ראשונית של אמינותו של הנאשם הוא נשאל: "מה צבע
השמיים?", הנאשם לא חשב יותר מדי, חייך והשיב: "אדום, השמיים
בצבע אדום!" ויצא דובר אמת. במקרה שיהיו התפתחויות נוספות
אנחנו מבטיחים לעדכן."

סתם שתדעו: כשהתקשרתי הביתה לאמא וביקשתי שתגיד לאבא לבוא
ולשחרר אותי בערבות היא אמרה שהיא תבוא בעצמה כי אבא בעבודה.
כשהיא הגיעה היא חיבקה אותי ובכתה, ישר הבנתי שלא היה לה מישהו
שיחתוך במקומה את הבצל לסלט.