את חיה לך בתוך בועה,
עטופה בזכוכית, רכה כ"כ,
פגיעה כמשי,
את עטופה מכל כיוון,
שקועה.
אינך נוטה לחשוב
אינך נוטה להבין
הבועה כה מגנה
כה עוטפת
כה נעימה.
ואת בתוכה,
סגורה מפני העולם,
מכורבלת, מכונסת.
וטוב לך,
כי פשוט כל כך.
אך המשי איננו רך עוד
והבועה גדלה ומתנפחת
ואינך עוד לבד בתוכה,
את חלק ממנה,
חלק נוסף,
שולי.
את משתוללת,
וצורחת,
את משתגעת מהמקום,
מהלא מוכר,
מהלא נודע,
את כועסת,
שחדרו אליך, חדרו לתוכך,
ורוצה להתכנס שנית,
ולהתעטף באותה רכות
באותו מגע,
באותה בועה.
לבד,
בחושך.