היא התעוררה, לצלילי קולות עשרות המכשירים המחוברים אליה, אל
ליבה, אל גופה. חלקם בכדי להכניס חומרים שונים אל הגוף החלש,
ורובם בכדי לבדוק שהמצב הרגיש בו היא נמצאת לא ימשיך וידרדר.
היא פוקחת את עיניה, מסתכלת מעלה, תקרה לבנה.
היא איננה מבינה היכן היא, או למה, ומנסה להרים את גופה, למשוך
את עצמה אל מישהו שיוכל לעזור לה לענות על השאלה, להסביר,
להגיד.
היא כבולה למיטה, אך לא באזיקים, אלא בחוסר האונים בו גופה
הקטנטן נמצא.
היא מנסה ומנסה, אך ללא כול יכולת, היא צונחת.
צליל רועם חותך את האוויר הקר, צפצוף. מיד נכנסת לחדר אחות,
מנסה לראות מה קרה, אך מבינה כי המצב מחמיר ולא היא שתוכל
להועיל כאן. מיד קוראת לרופאה הנמצאת במשמרת הלילה. היא מגיעה,
הן מוסיפות חומרים, ובודקות, ונותנות. היא מתאוששת, אך אפילו
להביט בה קשה, לבנה כול כך, וכמעט נעלמת.
היא נבהלת ורוצה לצעוק, ולצרוח. לכעוס, ולבכות. אך גם מזה רפות
ידיה. היא שוקעת במיטתה, מושפעת מהכדורים הרבים שהוכנסו אל
גופה, אך מילא, גם את זה היא תמצא כיצד להוציא, את המעט
שביכולתם להכניס לה.
הרופאה מודאגת, איננה יודעת אם זהו המקום המתאים עבור אותה
נערה. "נמשיך לנסות" היא אומרת, אך במוחה 'לנו אין כול שליטה'.

בוקר, יום גשום בחוץ, וכך גם הנערה, בכסא גלגלים נשלחת כול
בוקר אל השקילה, לראות כמה היא הוציאה, כמה הפעם היא תיחמנה את
הרופאים, אך אפילו על אותו בסיס עליו אמורה לשהות דקה אחת
איננה מסוגלת לעמוד. רגליה לא יכולות לשאת את הגוף המחובר
אליהן, אין בהן די כוח, ושום עליה לא נראית, המספרים הולכים
ויורדים, והיא הולכת ונחלשת.
האחות מחזירה אותה אל מיטתה, היא נשכבת, נאנחת מהכאב החודר
הנמצא בכול הגוף, נאנחת מחוסר היכולת לזוז. היא נרדמת, שעה קלה
של מנוחה.
כול היום היא ישנה, אנשים נכנסים ויוצאים, מבקרים, מדברים, אך
היא? איננה שם, כבר מזמן, היא עזבה, היא עלתה לבקר במקומות
אחרים, גופה כאן, אך נפשה? הרחק מכאן, הרחק.
יד מחוספסת עוברת על מצחה, הגיע רופא, בדיקות כמובן, אך הפעם
ללב.
אינם יודעים עוד את רמת הפגיעה בחלקי גופה, אך תקווה אחת
נשארה, שלליבה לא נגרם נזק. הוא מפשיט את חולצתה, היא מצטמררת,
היא צורחת, וצוחקת, היא נבוכה, מערבולת חושים וזכרונות מימים
עברו נכנסים אל ראשה במין ערפל, היא מסתחררת, הרופא חש כי היא
חלשה, מחזיק את ידה, תומך בה, היא נרגעת. הוא מחבר את גופה אל
פטמות המכשיר, אך כבר אין במה לתפוס, וקשה הבדיקה, היא צריכה
להירגע, לא לזוז, וקשה לה, כי גופה אינו מוצא מנוחה.
זהו.
הוא סיים, נותר רק לחכות לתוצאות, אך היא אינה מבינה וראשה
בכלל לא פה, רק רצון יחיד נשאר לה. רק לרזות.
ערב, הכול סביבה לקראת השינה הברוכה שכולם מצפים לה, אורחיה
לחדר הספיקו להתחלף פעמים מספר, אך היא? בשלה.
האחות נכנסה לחדר ולקחה אותה למקלחת, מפשיטה אותה, והיא,
מסתכלת במראה, על גופה הצנום, שערה הדליל, פניה החיוורות,
הידיים הדקיקות, הרגליים שכבר מזמן לא חשו תנועה, ורואה שומן.
ורוצה לצעוק ולהשתולל, אך גם להביע אין בכוחה.
האחות מקלחת אותה, את גופה הצנום, אך בזהירות פן תיפגע, פן
יכאב.
זהו, "מיום ליום גדלה הדאגה", היא שמעה את הרופאה אומרת, "אך
אין בכוחי לשנות, אני לא יכולה", היא טוענת, ואין אף אחד שרוצה
להבין זאת.
זה היה לילה נוסף בבית החולים, חשוך וקר, בתחילתו של החורף.
היא סירבה להכניס לגופה את מנת הנוזלים המכילה כמות זעירה של
קלוריות, אך הפעם העזה לצעוק, עד שהתעלפה.
היא התעוררה למשמע לחשושים, היא הייתה בתוך מסדרון לבן, גדול
וארוך, ומשהו הפריע לה לנשום.
זה הגיע, צינורית קטנה המתחילה מאפה וממשיכה אל הקיבה הייתה
שם, הזונדה.
היא הייתה כה חסרת אונים, ושום דבר כבר לא היה בשליטתה, עכשיו
הם יכולים לעשות כרצונם.
ההורים הגיעו במרוצה, השעה הייתה אחת לפנות בוקר, אביה לא ידע
מה לעשות עם עצמו, ואמה? בחרה להתעלם מסבלה שלה, ולהיות עם כול
לבה עם בתה.
וכאב להם, כי לא יכלו עוד, כי כבר נמאס, כי כבר נגמר, כי כמה
אפשר לראות את ילדתך סובלת? איננה אוכלת? מענה את עצמה?
אבל איך אפשר לראות... את ילדתך, מזיקה לעצמה, עד כדי בריאות?
עד כדי... חזרה לילדות?
דמעה זלגה מעיניו של אביה, אך היא לא ראתה, היא הייתה בחלום
נוסף וחזרה ואמרה, כי כבר אין דרך חזרה.
"אני לא יכולה! אני לא יכולה" היא צועקת, מיד הרופאה באה
במרוצה, מזריקה אל זרועה את חומרי ההרגעה.

לילה, חושך, היא ישנה, נותרו עוד שעות ספורות של שקט לפני
שתתעורר, לפני השקילה, ולפני האכזבה, לפני הכאב, ולפני האהבה.