"מברוק", פלט הבכיר מבלי להכביר מלים, אם כי הנסיבות היו
ראויות בהחלט להרעפת שבחים. הוא העיף מבט בחלון השקוף רק מחוץ
לחדר החקירות, מתמקד בחוקר ובקורבנו הכלואים בו לרגע קט.
"טייב, עשיתם עבודה טובה עד עתה, למרות שאנחנו עדיין בקו
ההתחלה. שבו, חזרו לעמדותיכם", הוסיף בנועם, בלא שיתעמר
בפקודיו כהרגלו. "רציתי להתעדכן בכמה פרטים לפני שניכנס."
הצעיר מבין שני החוקרים, שעד לבואו עקבו בעניין אחר הנעשה מעבר
לשמשה ותיעדו את הדברים שהתבררו עד לרגע זה, הציע את מקומו
למנהל המחלקה המכובד.
"ראשית, איך היא הגיעה ללונדון? הרי הייתה מאורסת לקרוב
משפחתה", שאל מנהל המחלקה בעודו מתיישב במושב הפנוי.
"היא הייתה בת אהובה..." פלט המבוגר שביניהם.
"בת אהובה, אבל המסורת, כבוד המשפחה... אולי כדאי לברר אם כל
העניין לא התחיל במשפחתה?"
"ואללה, בכלל לא חשבנו על האפשרות הזו!" ציין המבוגר בהתרפסות,
"אנחנו נבדוק גם את הכיוון הזה, יא סידי. אבל לדבריה היא איימה
בהתאבדות... האב צעק, איים, עשה הצגות, אך לבסוף התרצה והפתרון
היה לשלוח אותה לחו"ל ללמוד, גם פיצו את הארוס - כסף לא חסר
להם..."
"ואיך גייסו אותה?" הוסיף מנהל המחלקה לשאול. הוא יתוודע
לפרטים המלאים בחקירתה המשלימה בתוך דקות ספורות, בנוכחותו.
אולם עדיף היה לדעת מראש דברים בסיסיים ולאמת אותם בחקירה
נגדית.
"במועדון דיסקו, בערב הראשון שהיא התפתתה לבקר במוסד שכזה."
"כך", פלט המנהל, זוקף גבותיו בתמיהה, "וכיצד זה עלה בידיהם?
אבל בקיצור נמרץ."
"אחת הסטודנטיות שהתיידדה אתה, אלג'ירית במוצאה, גררה אותה
לשם."
"בקיצור נמרץ אמרתי..." העיר מנהל המחלקה.
"זה מועדון שמרבים לבקר בו גם מבני עמנו במספר לא מבוטל. כמה
גברים ניסו להזמינה לרקוד, אבל היה לובי אחד שהחל לחזר אחריה
באגרסיביות מעודנת. הוא טען שהתאהב בה ממבט ראשון, הסיר טבעת
אודם מזרתו והעניק לה. היא כמובן התנגדה, אולם הוא הרשים אותה
מאוד, מסתבר, והחזיר אותה ואת חברתה למעונות הסטודנטים. היא
נתנה לו את מספר הנייד שלה, בהמלצה נלהבת של חברתה וזהו."
"כלומר ההתפתחויות הן שגרמו לכך."
"כמובן, הלובי הזה פתח אותה והיא עברה לאחר זמן מה לגור
במעונו. כך זה התחיל."
"אם היא מפתוחה, וולאהי אפשר לחגוג עליה", העיר הצעיר שביניהם
בהתלהבות רבה.
"אוסקוט יא ג'חש!" גער בו המנהל בכעס. הצעיר השפיל את עיניו,
משתעל קלות, מתכווץ במקומו, נרעש כולו, אפשר לומר. אולם המנהל
לא הוסיף להתעניין בו. "אני רואה שהיא נראית תמם, כמו חדשה,
יעני בלי נזקים. איך היא נשברה? כן, אני מקשיב..." פנה שוב
למבוגר שביניהם.
"זה היה ממש קל. הראינו לה כמה מכשירים ישנים שנשארו פה מזמן
התורכים, לפני שפייסל והאינגלזי הביסו אותם וגמרו עם האימפריה
העותומנית." הוא פרץ בצחוק קל כאשר הבחין בחיוך שהתרחב על פני
הממונה עליו. "זה היה הפתיח. בערב ארגנו מקהלת צרחות מעונים
סמוך לתאה, ולפני חצות היא דפקה בטירוף על דלת התא שלה, וביקשה
לדבר עם הקצין הממונה - כלומר אתך, יא סידי."
"טוב מאוד", ציין מנהל המחלקה במאור פנים. "מעתה נטפל בה
בכסיות של משי. ואם איזה אהבל יעז לגעת בה, אני אסרס אותו במו
ידיי!" העיר בהרמת קול, נושא את עיניו לעבר הצעיר. "היא חומר
גלם מעולה. במקרה הגרוע ביותר אפשר להעביר אותה לאחינו
הפלשתינאים, שילבישו עליה חגורת נפץ והיא תכפר על בגידתה
כשאהידית. אולם צריך לברר אם ניתן להפוך אותה לסוכנת כפולה.
הקשר עם המפעיל שלה אולי כבר נותק לזמן קצר. אך ניתן תמיד לחבר
סיפור כיסוי מתאים כמו הסתבכות פשוטה עם החוק, כמו נניח חשד
למסמכים מזויפים וכיוצא בזה." הוא חיכך בגרונו בחשיבות רבה
והפנה מבט מלא תוכחה לצעיר. "תעיר את תשומת לבו של רשיד, אנחנו
נכנסים", פקד עליו וקם בכבדות ממקומו.

"מה שמך יא חביבתי?" שאל מנהל המחלקה את הצעירה המבוהלת בנועם,
מיד לאחר שהתיישב מולה ואף הציג עצמו בשמו הפרטי בפניה,
באדיבות רבה. הוא כמובן דלה שם כלשהו לצורך זה. האווירה התמתנה
מן הקצה אל הקצה ניתן לומר. הצעירה החלה להתייחס אליו כאל
המושיע שיחלץ אותה מהסיוט שנקלעה אליו, ללא כל הכנה נפשית,
וללא כל יכולת לעמוד בו.
"ריפעי, אמינה ריפעי..." השיבה לו בהיסוס, תולה בו עיניים
מלאות תחינה.
"תזמין קפה ואולי משהו לאכול. את רעבה, אמינה?" הוסיף ושאל את
הצעירה, ומבלי להמתין לתשובתה חזר וציווה: "פיתות עם דבש,
ותזוז כבר!" גער בצעיר וזה יצא את חדר החקירות במרוצה.
"אמינה ריפעי, דמשקאית, בת למשפחה מכובדת..." מלמל מנהל המחלקה
בפתיעה מעושה. אולם עד בוא המזון והמשקה שנישא על ססים גדושים,
ועד שהכול לא השלימו להעסיק את לסתותיהם, לא הוסיפו לא הוא ולא
עוזריו להחריד את קורבנם.
תוך כדי גמיעת המים המינרליים והקפה ביקש המנהל מאמינה לחזור
בתמציתיות על הרפתקאותיה. דומייה קלה נפלה, השיחות חסרות
המשמעות שניהלו פקודיו במתכוון, כמו הייתה זו פגישת רעים
להתרועע, נקטעו. אמינה החלה לשאת את דבריה במקוטעין ובשפל קול,
החל  מהמריבות בבית, הנסיעה, שנת הלימודים הראשונה והפגישה עם
מוראד במועדון, וכלה במעבר ממעונות הסטודנטים בגרוסוונור האוס
למגוריו.
"איפה למדת ומה למדת?" קטע אותה עבד אל-נעים, מנהל המחלקה, תוך
גילוי סקרנות מהולה באהדה גלויה.
"יחסים בינלאומיים באל.אס.אי בלונדון..."
"באל מה, מה השם המלא של המוסד האקדמי הזה?" תהה.
"לונדון סקול אוף אקונומיקס", השיבה לו זו מיד בחשש, כמו היה
זה מידע שעשוי היה להפלילה.
"או, הבנתי", פלט המנהל והעיף מבט מרומז ברשיד, שמובנו היה:
"תסביר לי אחר כך בדיוק מה זה". "מה גרם לך לעבור למעונו? לך,
בת חסודה ומאורסת לאחר?"
"הוא נשבע שאני כל עולמו, וכך גם התנהג בשלושת החודשים
הראשונים והייתי כה בודדה..." דמעות הציפו את עיניה והיא
השפילה את ראשה. "הוא התנהג באבירות, לא דחף ידיים ועד שלא
הנחתי לו הוא לא נגע בי. הייתי בטוחה שמצאתי את הגבר של חיי."
"נפלת לידיו של מקצוען", העיר מנהל המחלקה.
רשיד, שהיה חוקר המחלקה המנוסה ביותר, ושני עוזריו, מרגע
שהתנסותה המינית של קורבנם עלתה על הפרק - ישבו מרותקים
למקומותיהם.
"כן, כשלא הבנתי בדיוק לאיזה כיוון הוא לוחץ, חשבתי שהוא
סרסור, למרות שהוא מוסלמי אדוק, כי למרות שהוא לא עבד לא חסרו
לו אמצעים."
לפרט המסוים הזה לא מצא מנהל המחלקה טעם להתייחס, שהרי לא היה
כל צורך לאמת ראיות לאחר הודאתה המפורטת של אמינה.
"הוא לא איים עלייך, או התעמר בך? הוא לא שינה את דפוסי
התנהגותו?" הוסיף לשאול המנהל, בסקרנות אמיתית לחלוטין הפעם.
"לא, הוא לא איים, הוא העלה את הנושא מדי פעם, וכאשר התנגדתי
הוא לא הגיב. הוספנו לבלות והוספתי להתגורר במעונו ועדיין
למדתי", השיבה בהקלה, כמו הסירה מטען כבד מעל כתפיה העדינות.
"ואיך הוא הגדיר את הנושא הזה?"
הפעם לא מיהרה אמינה להשיב, רטט עצבני אחז בסנטרה ודומה היה
שהיא עומדת להתמוטט.
"אל תחששי, לא נפגע בך. אנחנו רוצים להוציא אותך מהעניין
המסובך הזה", הבטיח לה בכנות מעושה עבד אל-נעים, שולף
מהרפרטואר שלו את אחת מהבעות הפנים המשכנעות ביותר.
"לתרום את חלקי במאבק לחילוף המשטר הרודני בסוריה..." מלמלה
ופרצה בבכי מר.
שוב נפלה דומיה יזומה, מתוך צורך פשוט להניח לה להתאושש. חלפה
כדקה ורשיד הושיט לה ממחטת נייר שתמחה את דמעותיה. ומיד לאחר
מכן התחדשה החקירה המעודנת.
"טייב, אני מקווה שנרגעת", ציין המנהל, "אז מה גרם לך לשנות את
דעתך ולהתגלגל לביירות?" ברור היה שכל הפרטים הללו הוקלטו
ותועדו בחקירתה, אולם עבד אל-נעים העדיף לשמוע את הדברים מפיה
פעם נוספת, ולהשוותם עם הגרסה המתועדת.
"הוא הכיר לי את הידיד האמריקאי שלו, במסעדה בצ'לסי", השיבה
והשתתקה, ממתינה לשאלות נוספות. "זה היה באחד מימי ראשון בקומה
השנייה שלא הייתה מלאה במיוחד, ופתאום צץ לו הידיד שלו. אני
מבינה כעת שזה היה מתוכנן ולא מקרי, כפי שהם העמידו פנים. הם
לא בזבזו זמן יקר והסבירו לי שהוא סוכן בכיר בארגון הביון
האמריקאי, ושהוא יהיה המפעיל שלי בביירות."
"היה חייב להיות פה משהו מעבר לכך, משהו רציני ביותר!" העיר
המנהל, מרמז על אי שביעות רצונו.
"הוא גבר מקסים, אני לא יודעת איך להסביר את זה. אולי התקווה
לחזור לדמשק, אפילו בזהות בדויה, ולהוסיף לקיים קשרים עם הגבר
הזה..."
"וכמה זמן היית אמורה להעביר עמו בביירות לפני החזרה לדמשק?"
"כשנה ומחצה", השיבה מתנשמת ופולטת את האוויר מריאותיה
בנחיריים מתרחבים.
"לפחות את יודעת שניסו לנצל אותך, שניסו להפוך אותך לבוגדת..."
הוא נעץ בה מבט נוקב, מניח לה לעכל היטב את דבריו, את העובדה
שהוא מגיש לה את הזדמנות חייה - לפטור אותה מענישה, ממוות בכלא
אל-מאזה או מהסגרתה לידי משפחת ארוסה לשעבר שישספו את גרונה או
יחנקוה. "תוכלי להיפגש עם מפעילך האמריקאי, אבל תשרתי את
מולדתך הפעם!" ציין בהדגישו כל הברה.
אמינה השפילה שוב את עיניה, ושוב נקלעה לסערת רגשות.
"אנו נגן עלייך, נטפל בך במסירות", סיכם המנהל ונתן את האות
לסיומה של החקירה. הסוהרות זומנו ובתוך זמן קצר נפרדו המנהל
ועוזריו מאמינה במחוות אדיבות של אמון ושל ידידות, כמו הייתה
היא סוכנת ותיקה של המחלקה.
"היא לא סיפרה ללובי אם הוא בכלל לובי, ולזה שגנב את לבבה על
האירוסין שבוטלו, אני מבין", פנה המנהל לרשיד, לאחר שנותרו
בגפם בחדר החקירות.
"לא, היא הסתירה את העובדה הזו מהם."
"וכך במקרה לגמרי זיהה אותה דודו של ארוסה לשעבר, הודות לעסקיו
עם הלבנונים", העיר בחיוך של שביעות רצון מנהל המחלקה. "זה
הפרט המשמעותי שהכשילם, ואשר הציל את חייה וישרת אותנו."