ג'יין ישבה ובהתה בחלון הגדול שבסלון. הנוף שנשקף ממנו היה
יחיד במינו: הזריחה צבעה את השמיים בגוונים של אדום וכתום עם
כתמים ורודים ולבנים - עננים. כל אחד עם צורה משלו, כל אחד עם
אופי משלו. שונים אחד מהשני בקיצוניות; חוץ מהקלילות המדהימה
שלהם כלום לא חיבר ביניהם. כאילו ריחפו, היו חסרי משקל, אבל כל
כך מלאים באישיות. למעשה, הם היו כל כך מלאים באישיות שנראה
היה שעמדו להתפוצץ ולהתפזר על האדמה בצורה של טיפות - גדולות
וקטנות, כבדות וקלות, רכות וחדות, כואבות ונעימות.

היא נהגה לעשות זאת הרבה - לבהות בחלון. כמעט כל בוקר הייתה
מתעוררת, יוצאת מחלומות הלילה ומתחילה לחלום חלומות בהקיץ. היא
הייתה יושבת לה על כיסא הנדנדה, מתנדנדת ומביטה. ברקע רעש
הכיסא, החריקות הקטנות הללו, שיכלו להרדים כל אחד בקלות. לא
ברור על מה הייתה חולמת, או אולי לא הייתה חולמת, אולי רק נחה,
נרגעת, מרוקנת את הראש ממחשבות; חיוביות ושליליות, מהירות
ואיטיות, יפות ומכוערות, דמיוניות ומציאותיות, רציניות
וציניות... כל מיני מחשבות. לפעמים היא הייתה מזילה דמעות ואז
ברור היה שנזכרה בכמה זיכרונות מעברה הקרוב או אולי הרחוק. היא
ניסתה להסתיר את ה"נחלים" שזרמו מעיניה העמוקות, לאורך הלחיים
ואז אל השפתיים האדומות ומהן אל הסנטר המחודד. היא ניסתה
להסתיר את הדמעות, מפחד שמישהו יראה שהיא לא הנערה החזקה שכולם
חשבו שהיא. היא ניסתה להסתיר, אבל היא לא הצליחה.
כשהשמש החלה לטפס מעלה, למרומים, והשמיים החלו להיצבע בתכלת
עמוק וקסום, נוספו גם ציוצי הציפורים אל חריקות הכיסא
התמידיות. הציוצים הוסיפו מעין תמימות, מעין טוהר. היו אלו
ציוצים חלומיים שנראה היה כאילו אפשר לפרשם. הם נועדו לדיבור,
לתקשורת, והיא הבינה אותם, ראו שהיא הבינה. כאילו היו לה כוחות
קסם שאפשרו לה להבין את הטבע ולהכיר אותו. כאילו יכלה להשיב
לציפורים, לנהל אתן שיחה על הא ועל דא, הרי הן היו מבינות אותה
ואפילו יותר טוב מאיתנו. הן היו מעודדות אותה כשהיו עולות
הדמעות בעיניה, הן היו גורמות לדמעות להיעלם ומעלות במקומן את
החיוך המקסים שלה. הן היו גורמות לה להרגיש טוב. הן היו קוטפות
לה פרחים: כלניות, ורדים, או אולי סיגליות. הן היו מביאות לה
אותם שזורים בזר לתפארת, נותנות לה אותם שתריח. מי יודע? אולי
אז הייתה מתעטשת עיטוש קטן וחמוד ובתמורה לפרחים היא הייתה
מביאה להן מים ואוכל. אולי בתוך קערה קטנה ולבנה עליה מצוירים
פרחים, אולי בצבע דבש כמו עיניה. היו לה עיניים עמוקות,
מבינות, גדושות בחכמה ובאומץ, מלאות בזיכרונות ועמוסות
ברגשות... כשהיו מביטים בה, בעיניה, הישר פנימה לתוכה,
באישוניה השחורים והגדולים, אפשר היה להבחין בקושי ובכאב שהיו
חבויים עמוק בתוכה. עם הזמן התסכול הלך וגבר.

ג'ים, חבר הנפש שלה, היה היחיד שתמך בה. הוא היה חבר הנפש שלה.
הם היו חברים כמעט מאז הולדתם ואם היו מסתכלים, אפשר היה לראות
שהם מבינים אחד את השני. הם דיברו בפתיחות על נושאים גדולים
וקטנים, טובים ורעים, מעניינים ומשעממים, חשובים ושוליים. לא
היה להם מה להסתיר. הם היו כמו זוג יונים - הסתכלו אחד לשני
בעיניים ודיברו בישירות, בלי לחשוב, רק להרגיש.
הם יכלו, למעשה, לדבר ללא מילים. הם הבינו זה את זה כל כך טוב,
שיכלו לשתוק ובעצם לומר כל כך הרבה. הם היו יושבים להם שם, על
כר הדשא הירוק והרך, מביטים בשמיים ולא אומרים דבר. הם היו
קמים ומתהלכים להם מפה לשם ומשם לפה כך, מבוקר ועד ערב.
ובשקיעה הם היו בים; השקט והרועש, הצלול והעכור, הכחול, הירוק,
האדום, השחור, עם השמש הגדולה שריגשה אותם כל כך. הם היו
יושבים שם מחובקים, זה בזרועות זו, על החול הזהוב והנקי.
כך שוטטו להם עד שהירח החליף את השמש. אז היו חוזרים אל הבית;
לאט או מהר, בהליכה או בדילוגים, עד שהיו מגיעים שוב לאותו כר
דשא ירוק ורך שליטף אותם בעדינות בעת שספרו כוכבים. הם ראו את
הדובה הגדולה וגם את הקטנה ואת כוכב הצפון הבוהק וכמובן את
הירח, על צורותיו השונות - לבן ובוהק. עד שהתעייפו.

כך קרה כל יום כמעט, בדמיונה של ג'יין כשישבה על כיסא הנדנדה
החורק ובהתה בחלון ובעולם שבחוץ. מביטה אל החיים שמחוצה לו,
לאותו החלון הגדול שבסלון.