אתמול אני ולולה צעדנו להרצל. קיווינו בטח למצוא איזה אוצר שם.
ישבנו בבית קפה ממש יפה ולא כל כך יקר. היא הזמינה משהו חם
ואני כרגיל אייס קר - זה מזכיר לי חופש ואני אוהבת חופש. אחר
כך חתכנו לים ופנינו בפנייה באלנבי שמובילה אותך בירידה לים
וממש ראינו את הים וזה היה באמת משהו טוב.
לרגע היה חופש באוויר ולא כבל אופייני שכובל אותך לחרא שבעולם
הזה. כשהגענו, ישבנו על החוף וחייכנו, כי היה על מה, על כל
העוברים ושבים ולולה אמרה שכשאנחנו שם אז כאילו הכול בסוף יהיה
בסדר.
כשהגעתי הביתה, אחרי כל הטוב הזה, הייתה לי הרגשה רעה בלב
ולולה הייתה איתי פה לחלוק אותה. אכלנו קצת והיא הלכה, כי כולם
בסוף חייבים ללכת. ונשארתי ככה, עד שכולם הגיעו, זה לא היה
אחרי הרבה זמן. איליי בא והתעצבן שנגמר החומר, הוא תלש את
הכיסא ממקומו והכריז שאם לא מגרדים לו משהו, מאיפשהו, הוא הופך
את כל הבית. משהו בהתפרצויות האלה שלו, בחוסר שליטה עצמית שלו,
מאד מפחיד אותי. אני לא אוהבת את זה. הבטחתי לעצמי שלעולם לא
אשכח שאיליי שלי הוא חיה רעה, הוא כלב לא מאולף. כולנו מאד
אוהבים אותו, אבל אני לעולם לא אסלח לו על כל ההתפרצויות האלה.
והבטחתי לעצמי, למרות שתמיד אני שוכחת- ועכשיו כבר בוקר צהריים
שאחרי, כמעט שכחתי.
מחר חוזרים, לכל דבר טוב יש סוף. עוד פעם התגנבויות לפילבוקס
בניסיון כושל למצוא משהו אקזוטי בתוך היום יום, בניסיון עלוב
ופתטי למצוא איזה משב רוח לנשמה ואם לא זה לפחות איזו זריחה.
אנשים נולדו כדי למצוא מה עושה להם טוב בחיים ואני, אני לא
יודעת מה עושה לי טוב. לא לעשות כלום כנראה, או שזה בגלל
שעדיין לא מצאתי. אני מוצאת את עצמי הכי מאושרת בחופש. צריך
להתחיל לטפל בעניינים, אבל הכול אחרי החגים, שכבר נגמרו מזמן. |