אומרים שמה שהכי מפחיד אותך בחיים האלו זה מי שהיית בגלגול
אחר. כנראה שבגלגול אחר הייתי אסירה. מישהו לקח לי את החופש,
כלא אותי לא הייתה לי שליטה על חיי. או שאולי הייתי משרתת,
עבדתי בשביל אחרים, עשיתי כרצונם. אני בטוחה בזה. אני בטוחה
שהחיים שלי לא היו בעלי משמעות בעיני אחרים. הייתי סוג של
כלום.
כי הדבר שהכי מפחיד אותי זה לקום בבוקר ושלא תהיה שמש ולא יהיה
לי חופש ותיעלם משמעות הקיום שלי בעולם הזה. תמיד אני מוצאת את
עצמי מסבירה לאנשים מה אני עושה וכמה שטוב לי, מצדיקה את
הנוכחות שלי פה, כאילו מישהו מהם עשה איתי חסד והביא אותי לפה.
אולי בכלל הם היו אתי בגלגול הקודם, כמעבידים או הסוהרים שלי
ולכן אני מתנהגת אתם כך.
קורה לכם שאתם מפחדים שהכול זמני, שיום אחד יחסר לכם מישהו?
שלהכול יש סוף? קורה לכם שנמאס לכם להסביר למה אתם עושים את מה
שאתם עושים? נמאס לכם מהשאלות וההצטדקויות?
לי זה נמאס ומפחיד. אם גם לכם, אולי הייתם אתי בתא הכלא? או
שעזרתם לי לשפשף ולנקות למישהו את הבית?