ביום בו שיר התחיל לראות צורות, אנשים צחקו.
הוא סיפר על דימיונות מוזרים, צבעים שמתחלפים על העלים, כלבים
שמבינים.
דברים שגרמו לכולנו לצחוק, להאנח, ולהיות מאושרים שאנחנו כאן.

אבל ביום בו שיר התחיל לענות לצורות, הח'ברה נהיו מודאגים.
שיר ידע שהם חושבים שעוד רגע הוא נהיה דולפין, אבל הם פשוט
עמדו רחוק ולכן הם לא שמעו את הצורות מספרות על אפשרויות
אחרות, מגשימות חלומות, עונות על כל השאלות.
לא שיכולנו לעשות הרבה, היינו בהודו. ובהודו החיים מכים בך,
לפעמים בכיף, לפעמים פחות.
חיכינו שזה יעבור לו. שיתחשל. שיסתדר.

שיר עבר לגור לבד.
ממילא כל הזמן החברים צחקו עליו, ולא הבינו אף לא תובנה אחת.
במסעדות הוא היה יושב לבד או עם זרים, אבל לא איתנו.
מדי בוקר כמעט היתה יוצאת בחורה אחרת מהחדר שלו.
התחלנו להחזיק ממנו עד שבוקר אחד יצא בחור מנומנם מהחדר.
רק אז התחלנו להבין מה קורה.
אנשים חדשים שרק הכירו את שיר, התרשמו מדרך ראיית העולם שלו,
מהדעות היחודיות, המחשבות המקוריות. רק לאחר כמה זמן, הם הבינו
שהוא שרוט.

שיר נהיה האיש הכי מוכר בקסול.
מעגל המודאגים התרחב מדי יום.
לא שיכולנו לעשות הרבה, היינו בהודו.

שמעתי שהוא הגיע לסין.
סין - מיליארד סינים, כמה תיירים, ושיר. היחס המספרי עבד
לרעתו.
שיר לא תמיד מצא תייר לספר לו מה הצורות עושות, אז הוא היה
מספר למקומי.
היה מספר לו על משקפי השמש הצהובות שנתן לאיזה באבא בהודו ואיך
הוא בכלל לא צריך אותן בסין כי ממילא כולם צהובים, והסיני
המשתומם היה שומע איך האנרגיות הצהובות האלו משגעות את שיר
ולמה כולם לא יכולים להיות לבנים או שחורים או אפילו אדומים,
רק לא צהובים.
איש לא יודע את הפרטים, אבל דברים מוזרים קורים לאנשים שאומרים
לאיש מאפיה סינית שהעיניים שלו מזכירות את החייזר המכוער מהסרט
ההוא.
לארץ הוא כבר חזר מפורק משהו.

אתמול ביקרתי אותו.
הוא קיבל אותי יפה מאוד והרגשתי שהוא שמח לראות אותי למרות
שהוא בכלל לא הסכים לדבר על הזמנים ההם.
כשהזכרתי את המכשפה, הוא הפסיק לחייך ולא יסף עד שהלכתי.
לא יודע למה באתי. אולי רציתי לראות אם הוא בסדר, למרות שלא
עשינו יותר לעזור לו.
אולי יכולנו לעשות יותר, למרות שהיינו בהודו.

כשירד קצת השלג, יצאתי מבית החולים, והרגשתי קצת מוזר.
הצטערתי ששיר לא חזר.