טיפה אחת של דם, לא גדולה ולא קטנה, עשתה לה את דרכה אל שיפולי
השמלה הלבנה.

בכל יום הייתי חוזר לביתי מחנות הפרחים שבה עבדתי, משקיף החוצה
מחלון האוטובוס ומחכה שאעבור על-פני אותה מסעדה. הייתי מתבונן
בטיפות הגשם הקטנות שנתזו על הזגוגיות והייתי מצליח להרגיש את
אותן טיפות מרטיבות את חדרי לבי. וכשהיה האוטובוס מתקרב אל
אותה מסעדה היה לבי פועם בחוזקה שאין כמוה, מטיח את עצמו בחזי
כמנסה לפרוץ דרך צלעותיי ולהגיע אליה. הייתי מביט בה מבעד
לזגוגית הרטובה, הייתי רואה את שערה הזהוב מתנפנף בעודה עושה
את דרכה משולחן לשולחן, משתדלת תמיד לחייך אל הלקוחות. לא פעם
דימיתי בלבי שאליי היא מחייכת, שהיא מרגישה שאני קרוב ולכן היא
מותחת את שפתיה הקדושות, אך ידעתי שאין זה נכון.
כאשר עבדתי בחנות הפרחים הייתי יושב על כיסאי ובוהה בוורדים
שכאילו התחננו לפניי שאשלחם אליה, כל-כך רצו להרגיש את חום מגע
ידיה, כל-כך רצו להיות שלה. אך אני הייתי ממשיך לשזור פרחים
בזרים לא לי, הייתי ממשיך לנסות להביע את אהבתם של אחרים,
כשואף להביע את אהבתי שלי. הייתי מביט בכל זרי הפרחים שנשלחו
מדי יום, חושק לשלוח גם אני זר אחד קטון אל זו אשר אהבה נפשי,
חושק לקבל גם אני זר פעוט כמחוות אהבה מאדם אחד בעולם, אך השעה
לא הייתה כשרה לכך. ואני, כל מה שנותר לי הוא רק לחכות ולצפות
שתגיע העת שאוכל להראות לה את אהבתי.
הכרנו באוניברסיטה, שני סטודנטים לפסיכולוגיה, היא רוצה לעזור
לאחרים ואני חפץ רק לנסות ולהבין את עצמי. היא ישבה בכיסא
שלידי, מסכמת כל העת ואני לא יכול להתרכז ולו דקה אחת כאשר
עיניי קולטות את ידיה הענוגות מריצות את העט כנגד הדף. אך עם
הזמן התרגלתי לנוכחותה, התיידדנו כבר בימים הראשונים ומאז לא
נותר לי אלא להעריץ גם את אופיה הטהור והזך שהקסים את נפשי ללא
הפסק. היינו לומדים יחד למבחנים, היא הייתה מלמדת אותי ואני
הראיתי סימני השתתפות למרות שמוחי היה ריק מכל דבר בעולם פרט
לעיניה, צללתי אל תוך האוקיינוס שניבט אליי מתוך עיניה. לעתים
היה נדמה לי שאינני צולל כלל אלא שאני טובע וגליו הקוצפים
והגועשים של אותו ים כחול שמימי סוחפים אותי בגליהם ומטיחים
אותי אל המצולות. לא פעם הייתי צריך ללמוד במשך כל הלילה כדי
לחזור על החומר שלא הצלחתי לקלוט מפיה שהקסים אותי בכל מילה
ממילותיה, אך מעולם לא הצטערתי על כך.
השיחות אתה היו מרפא לנפשי הדואבת. לא מצאתי בעולם כולו הבנה
כנה ואמיתית ללבי כהבנתה שלה. היינו צופים יחד בסרטים, מזילים
דמעות על אותם הגיבורים ומחייכים מאותן הבדיחות. היינו יושבים
בגנה של האוניברסיטה, על הדשא הירוק של תחילת האביב, בינות
לפרחים הצבעוניים, מתחת לעצי הפרי שתכף יבשילו וייתנו את
פריים. שם היינו מדברים על דא ועל הא, קוראים בשירה ובמחזות
מתוך אהבה צרופה לאמנות המילה הכתובה והרגש, היינו צוחקים על
העולם כולו - אותו עולם שאין בו דבר שבאמת מצחיק.
התאהבתי בה, הייתי מאוהב, אך כל רמז וכל מחוות אהבה ששלחתי לה
בניסיון לחשוף את מאוויי לבי לא היה בו בשבילה אלא מחוות
ידידות, וכאשר קצו מלבי כל הרעיונות לרמיזה, ולומר לה שאני
אוהב אותה לא עלה ברוחי, הבנתי שזו לא תבין לעולם ושאני כבר
מתויג בלבה כאדם קרוב אך לא כמאהב. ארור אפלטון.

ולנטיינ'ס דיי, כמה אני שונא את היום הזה, ולנטיינ'ס דיי. לכל
אלו אשר יש אהבה בלבם אין נהדר יותר מיום אשר בא לציין את אותו
רגש מושלם שמפעם בלבם, יום נהדר הוא להם. אך כאשר הנך שרוי
בבדידותך זמן כה רב אין עינוי רע ומר יותר מיום שבא לציין את
כל מה שנפשך חושקת בו אך מעולם לא קיבלה. קשה היא הכמיהה
לאהבה, כמו רעב תמידי שאינו בא על סיפוקו במשך זמן רב, רעב
נפשי המכרסם ונוגס ברוח שבאפך וגורם לה לגווע אט-אט אל תהומות
הייאוש.
ולנטיינ'ס דיי ואני לבד, לא מפסיק לחשוב עליה, מהלך ברחובות
המקושטים בצבעי האדום והוורוד, קופידון ניבט אליי מכל עבר,
מכוון את חציו אל כל אדם אך לא אליי. זוגות-זוגות של אוהבים
מקיפים אותי בכל רחוב, אוחזים ידיים, לא רוצים לעזוב לעולם.
נערות ובידיהן ורד מביטות בעיניים מחויכות באהוביהן, על
הספסלים יושבים זוגות ומתנשקים, בכל חנות עומדים בחלונות
הראווה מאות מתנות שונות ומגוונות לאוהבים, מיליוני רעיונות
להבעת אהבה, כל-כך הייתי רוצה לקנות לה אחד מאלה, כל-כך הייתי
רוצה לאהוב אותה היום ובכל יום בשנה. בחנות הפרחים אני עובד
כמו מטורף, אלפי זרים וכרטיסי ברכה נשלחים לכמעט כל מקום בעיר.
האהבה עוטפת אותי מכל עבר והבדידות משתלטת עליי מבפנים.
חזרתי הביתה, כבר הייתה שעת שקיעה מאוחרת ואפשר היה להשגיח
בכמה כוכבים שהחלו לנצנץ. מחלון האוטובוס התבוננתי בה שוב,
מפנה את השולחנות בחינניות האופיינית רק לה. בעוד כמה שעות גם
היא תצא לרחובות, אוחזת בידו של אהובה, חוגגת את יום האהבה,
יום שכולו מוקדש לרגש שנראה כאילו כולם מקבלים אותו כמובן
מאליו בחייהם. עוד מעט וגם היא תהפוך לחלק מאותם זוגות מאוהבים
ברחוב. הפניתי את מבטי מחלון האוטובוס בייאוש. "מדוע אין היא
אוהבת אותי כשם שאני אוהב אותה? הייתי מתייחס אליה טוב יותר
מכל גבר אחר בעולם כולו, אף אחד לא היה אוהב אותה כמוני.
אלוהים! מה אעשה כדי לזכות בה? מה אעשה כדי שתהיה שלי? הכול!
הכול הייתי עושה! רק אמור לי ואעשה כל דבר בעולם! אמכור את
נשמתי לשטן ובלבד שתהיה שלי!" כיסיתי את עיניי בכפות ידיי
ושקעתי בייאוש.
כאשר ירדתי מן האוטובוס החושך כבר עטף במלואו את יריעת השמים.
בצעדים כבדים הילכתי אל עבר הבניין, בראש מורכן עליתי
במדרגותיו, לבסוף עמדתי מול דלת ביתי. אנחת ייאוש נמלטה מפי,
"מה הטעם בבית זה? מה הטעם לחזור תמיד אל בית ריק?" חשבתי לי.
השחלתי את המפתח בחריץ המנעול ופתחתי את דלת הבית. כאשר הרמתי
את מבטי נגלו אליי מבעד לחשכת הבית זוג עיניים אדומות ויוקדות
כאש. לבי נמלא אימה. טרקתי את הדלת במהירות, נעלתי את המנעול,
נשענתי בגבי על הדלת, עצמתי את עיניי וניסיתי להסדיר את
נשימתי. כאשר פקחתי שוב את עיניי נגלו אליי פעם נוספת אותן
עיני שני שהסתתרו באפלת ברדס שחור.
"חשבתי שתשמח לראות אותי, נעלבתי במקצת", אמר האיש במעיל השחור
והמדובלל ועיניו נעוצות בעיניי. גמגמתי מעט, לא ידעתי מה
לומר.
"היכנס פנימה", הוא ציווה עליי, "אנחנו לא הולכים לקיים את
השיחה הזו בחדר המדרגות, מה יגידו השכנים?"
נכנסנו פנימה. על השולחן שבסלון היו מונחים בקבוק יין אדום
ושתי כוסות.
"שב, שתה משהו, הירגע", הוא אמר לי וישב על הכורסה, מוזג
לשנינו מבקבוק היין. הוא שלח את אצבעותיו הגרומות והאפורות אל
כיס מעילו. "סיגריה?" הוא הציע לי.
"לא תודה", השבתי.
"במחשבה שנייה כדאי שגם אני לא אעשן עכשיו", הוא אמר והשתעל
קצרות, פיח פרץ מפיו. גמעתי במהירות את כוס היין ושאלתי אותו
בהיסוס: "אז מי אתה?" ניסיתי להסוות את הפחד אך ללא הצלחה.
"אני חושב שאתה יודע", הוא אמר לי, "שמעתי שאתה מוכן לעשות
עסקה אז באתי."
לא הבנתי דבר.
"השטן! אני השטן! אמרת שאתה מוכן למכור את נשמתך לשטן, אז
קדימה - let's talk business", הוא אמר.
שתיתי כוס שניה של יין, עצביי היו מרוטים. "אני איבדתי את
ההכרה, נכון? הכול זה הזיה, בוודאי נפלתי מהמדרגות או
משהו..."
"לא! צא מההלם, ילדון! אתה מאמין שיש אלוהים?"
"כן..."
"אז אם יש אלוהים יש שטן! והנה, הוא מתגלה כאן לפניך ברוב הדרו
המוזנח, נצל זאת! תראה נערי, יש לי יום עמוס, יש אלפי אנשים
להרוג בכל רחבי הגלובוס, ואל תשאל מה מחכה לי מחר באסיה, אז
בוא נסגור את זה מהר ונלך הביתה."
"אבל זה היה סתם ביטוי, לא באמת התכוונתי להזמין אותך
אליי..."
"אוקיי, בסדר, אם זה מה שאתה רוצה..." הוא אמר והדליק לעצמו
סיגריה בכל זאת, "חשבתי שאתה אוהב אותה אבל בסדר, כנראה
שטעיתי, אתה מוג לב כמו כל השאר", הוא אמר ושתה ישירות מבקבוק
היין.
"אני אוהב אותה!"
"כן, אני רואה, בגלל זה היא כבר שנה שוכבת עם כל החברים שלה
אבל לא אתך. היא יצאה השנה עם שמונה גברים, מה הייתה הבעיה שלך
להזמין אותה לצאת? תראה, שנינו יודעים שלבד אתה כבר לא תשיג
אותה, אז אני בא לכאן ברוב טובי ומציע את עזרתי, חשבתי שאתה
רוצה מישהו שיעזור לך. בני האדם האלה, הם אומרים שהם לא מוכנים
להתפלל יותר כי אלוהים לא שומע, אך כשתפילותיהם נענות הם
מסרבים להאמין ולא מנצלים את זה בכלל..."
"בסדר, בסדר", אמרתי, "איך זה הולך? איך חותמים עסקה עם
השטן?"
"תגיד פשוט כל מה שאתה רוצה, כשתקבל את כל מבוקשך השלטון על
נשמתך הופך להיות שלי."
נאנחתי. "בסדר", אמרתי בייאוש והשפלתי את מבטי. "אני רוצה
לאהוב אותה, אני רוצה שהיא תיתן לי לאהוב אותה, אני רוצה
להרגיש את מגע שפתיה החמות על עורי, אני רוצה לחבק אותה..."
"נו באמת! תפסיק עם כל הבולשיט הזה! צא מכל הקטע של התייפייפות
הנפש הזו, תפסיק להיות כזה מתרומם ותתחיל לדבר באמת! אתה חותם
כאן הסכם איתי, אל תשכח. נו... אני רושם..."
"אני רוצה שהיא תאהב אותי, אני רוצה לשכב אתה, אני רוצה להתחתן
אתה, אני רוצה להביא אתה ילדים. מרוצה עכשיו? קר מספיק
בשבילך?"
"יותר מזה! מעולה! עכשיו אני חותם כאן..." הוא אמר וחרט על
פיסת הקלף עם צפורנו השחורה כמקור העורב. "ואתה חותם בדיוק
כאן..."
הוא הושיט לי את הקלף, הוצאתי מכיסי עט וניגשתי לחתום.
"לא! לא! מה, השתגעת? מה יש לנו לעשות עם הדבר הזה? בשביל מה
עט? עם האצבע!" ובדיוק כאשר הוא סיים לדבר הרגשתי כאב עז על
בשר אצבעי. הצמדתי את האצבע המדממת אל הקלף ובעזרת הדם חתמתי
את שמי.
"יופי! יפה מאוד!" אמר השטן בשמחה והמדורה שבעיניו החלה לרקד.
"עכשיו, במקומך הייתי מתלבש ומסתרק קצת..." הוא אמר.
"בשביל מה?"
"בעוד חמש דקות היא דופקת לך בדלת. העסקים אצלי עובדים מהר,
נערי!" הוא גיחך. "אה! והנה מתנה ממני - בקבוק יין צרפתי,
שיהיה לך משהו נחמד להגיש לה, היין שלך פשוט מחורבן!" הוסיף
השטן ונעלם מיד.
סידרתי במהירות את כל הבלגאן בדירה, החלפתי את בגדיי המיוזעים
וסידרתי את שערי. פחות משנייה לאחר מכן נשמעה דפיקה בדלת.
פתחתי את הדלת ושם היא עמדה, בכובע הצמר האדום שלה, יפהפיה
כתמיד אך דמעות מעטרות את לחייה. אותו אוקיינוס שניבט אליי בכל
עת מעיניה פרץ כעת סכרו, מימיו המלוחים יצאו ממנו ובגאות שאין
לה סוף הרטיבו את לחייה.
"הוא בגד בי", היא אמרה, "תפסתי אותו בוגד בי."

ארבע שנים וחצי עברו מאז וכמעט שכחתי לגמרי את אותו לילה. ארבע
שנים וחצי ואנחנו עדיין ביחד, מעולם לא רבנו, מעולם לא עזבנו
אחד את השני, תמיד היינו ביחד - שרויים באהבה על-טבעית. לפני
חמישה חודשים הצעתי לה נישואין והיום הוא ליל כלולותינו, היום
אני מתחתן עם היצור הטהור, הענוג והמתוק ביותר עלי אדמות
ואינני מאמין שמהערב אוכל לקרוא לאהובת לבי "אשתי" בפעם
הראשונה. אינני זוכר תקופה מאושרת יותר בחיי, היו אלה ארבע
שנים וחצי שאין כמותן, ארבע שנים וחצי שריפאו את לבי ואת נפשי
והשכיחו ממני את כל מכאובי העבר, והכול בזכות אהובתי, הכול
בזכות האהבה הזו שהחייתה את נפשי בדרך ששום דבר אחר בעולם לא
יכול להשתוות לה.
עת החופה הגיעה וכולי הייתי רועד ונרגש, חזיתי בעיניה השקטות
מבעד להינומה ולבי פרפר בחזי. השקיתי את שפתיה הדקות ביין
וידיי רעדו, השחלתי על אצבעה הטהורה את טבעת הזהב והרגשתי כולי
מסוחרר מעוצמת הרגש שפיעם בכל נים מנימיי.
רק דבר אחד היה בכוחו להעיב על שמחתי - כאשר שברתי את הכוס
ראיתי בעיניי את הבזקן של אותן עיניים אדומות מהעבר.
בתום החגיגה חזרנו לבית המלון במכונית המקושטת. נשקתי לשפתיה
בעודנו נוסעים, ליטפתי את לחייה הרכות ואת צווארה החלק
באצבעותיי, נשקתי לה בתשוקה בוערת, מרגיש את תשוקתה, מרגיש את
שמחתה, נושם לחיקי את אהבתה המתוקה אליי. באותו רגע גמלתי בלבי
ללכת בחשאי ולהירשם לניתוח לסירוס כבר מחר בבוקר ושיילך לעזאזל
השטן הזה, כל עוד הסעיף האחרון בחוזה לא ממומש הוא אינו יכול
לגעת בנשמתי לרעה.
נשאתי את אהובתי אל מעבר לפתח דלתה הרחבה של סוויטת ליל
הכלולות, הנחתי אותה על המיטה ונשקתי לה שוב. "אני רוצה להתקלח
קודם", לחשתי על אוזנה ברכות, "חכי לי."
נפרדתי מעל שפתיה וניגשתי לאמבטיה, סגרתי מאחוריי את הדלת
ונשימתי נעתקה ממני.
הוא שכב לו שם בתוך האמבט, ברדסו על ראשו ומעילו המדובלל עודנו
עליו, כוס יין ריקה מונחת בידו והאמבט כולו מלא בנוזל בעל גוון
עדין של צבע הענבר.
"מזל טוב!" הוא אמר לי ועיניו האדומות מלאות שמחה.
"תודה, ממש נחמד לראות אותך כאן שוב, אתה יודע..." אמרתי לו
בזלזול.
"היי! ככה לא מדברים על חברים!" הוא הכניס את כוסו אל תוך
האמבט, הוציא אותה מלאה באותו נוזל, והפנה אותה כלפיי.
"לחייך!" הוא אמר ושתה את כל תכולת הכוס.
"דרך אגב", הוא הוסיף, "הזמנתי על חשבון החדר שלושה בקבוקי
וודקה, ארבעה בקבוקי רום ושבעה בקבוקי וויסקי משובח, לחיים!"
הבנתי בתוך מה הוא שוכב.
"זה בסדר", אמרתי.
"לא, לא, אל תדאג! החשבון עליי! תראה משהו מצחיק!" הוא הפנה את
אצבעו הגרומה אל האמבט, מציפורנו ניתז ניצוץ של אש והעלה את
האמבט כולו בלהבות בעוד השטן יושב בתוכו. השטן הביט באלכוהול
מזין את האש ופרץ בצחוק מתגלגל בעוד הלהבות משתקפות בעיניו
האדומות. גיהוק קולני התפרץ מתוך פיו בליווי של עננת פיח קטנה
ועווית של בחילה נראתה בעיניו. "אף פעם אל תערבב סוגים שונים
של אלכוהול", אמר לי בקול אומלל במעט והפנה את אצבעו המורה
כלפי כמאשים.
"נחמד, אני אזכור את זה. מה רצית, למה באת?" אמרתי בקוצר רוח.
"אז ככה," אמר השטן וקם מן האמבט, הליכתו אינה מאוזנת לגמרי
והוא מתנדנד מצד לצד. מעילו השחור כפחם היה יבש לגמרי. "כמו
שאתה יודע, עשינו הסכם, אתה קיבלת את כל מה שמגיע לך ועכשיו
תורי לקבל את אשר מגיע לי."
"לא ממש, לא קיבלתי עדיין את כל מה שמגיע לי, הסכמנו על ילדים
אם אתה זוכר..."
"נכון מאוד", אמר השטן והשתהה מעט, "או! מה, היא לא אמרה לך?
חשבתי שאתה יודע! אולי עם כל ההתרגשות מהכול היא שכחה להזכיר
זאת... אולי היא רצתה להיות בטוחה לגמרי, או שלא רצתה להלחיץ
אותך... כיצד זה לא עלה בראשי? הייתי בטוח שאתה כבר יודע..."
"מה היא לא אמרה? מה היא שכחה? מה אני כבר יודע? דבר!" אמרתי
בעצבנות.
"שהיא בהיריון! מזל טוב, אתה בעל ואבא! תאומים, יש לך עכשיו
ילדים!"
לא האמנתי שזה קורה לי, לא ידעתי אם לשמוח או להתייאש.
"או, אבל רגע, איפה הנימוסים שלי?!" הוא אמר ושלח ידו לכיסו.
"מתנה, בשבילך, לרגל המאורע כמובן."
הוא הושיט לי קופסה בגודל בינוני עטופה בנייר עם ציורים של
פנטגרם.
"נו, תפתח, תפתח!" הוא אמר לי בקוצר-רוח.
בקופסה היה מונח אקדח תשעה מ"מ ומשתיק קול. הוצאתי אותו
מהקופסה ואחזתי אותו בידי.
"יופי! עכשיו ניגש לעבודה! נהדר! אני כל-כך מתרגש... אתה עכשיו
הולך לציית לכל מה שאומר לך, אין מקום לתחכומים, שמעת? אל תשכח
שאתה מתעסק כאן עם השטן!"
הנהנתי בראשי לחיוב וכל גופי רועד.
"עכשיו אנחנו יוצאים מחדר האמבטיה הזה ומתחילים באשתך..."
"לא!" זעקתי בדמעות, "רק לא זה... בבקשה..."
"אל תתווכח!" צעק השטן. "אף אחד לא הכריח אותך לחתום אתי על
החוזה באותו יום. אתה רצית אותה, אתה היית מוכן לעשות הכול
בשבילה, עכשיו תשלם!"
הצמדתי את האקדח אל רקתי ולחצתי במהירות על ההדק. הכדור החליק
מן הקנה, נפל על הרצפה ברשרוש מתכתי והתגלגל אל שולי מעילו של
השטן.
"אל תהיה טיפש", הוא אמר לי, "אל תשכח לרגע מי אני ומה כוחי!
עכשיו צא מן הדלת, היא בוודאי ישנה עכשיו."
יצאנו מן האמבטיה, אשתי האהובה שכבה לה ברוך מלאכי על המיטה,
עיניה עצומות ונשימותיה הענוגות מוטחות בלבי. ניגשתי אליה
ונשקתי לה בפעם האחרונה על שפתיה, מרגיש את מגען החם, אותו מגע
שלא ארגיש שוב לעולם. הלכתי כמה צעדים לאחור ופרצתי בבכי,
מנענע את ראשי מצד לצד כלא מאמין. אין שום דרך לצאת מזה, אין
שום דרך להתחמק מכך, לכל אשר אלך הגורל ישים ידו על כתפי
ויעצרני.
השטן עמד לצדי והביט בי בעיניו המרושעות, אותן עיניים אדומות
שדמם של כל קורבנותיו נשקף מהן. "נו! קדימה! סיים עם זה וזהו!"
הוא גער בי.
הרמתי את ידי וכיוונתי את האקדח אל ראשה, מביט בפניה ושערה של
המלאכית שלי מבעד לעיניים דומעות.
לחצתי על ההדק.
שערה הזהוב התבוסס בדמה, דמה זלג ומילא בחומו את המצעים
הלבנים. טיפה אחת של דם, לא גדולה ולא קטנה, עשתה לה את דרכה
אל שיפולי השמלה הלבנה. הטיפה ירדה במורד קפלי השמלה הזכה,
מכתימה את הבד הצחור בשובל ארוך של דם. נהר קטן יצרה אותה
טיפה, נהר שחוצה את השמלה לאורכה כחוט שני סורר, מן המחשוף אל
פיסת המלמלה שבשולי השמלה.
כרעתי על ברכיי ופרצתי בבכי, רצחתי את אשתי ואת שני ילדיי.
ארורים החיים האלה! ארורים החיים שעל כל טיפה קטנה של טוב
ואושר צריך לשלם עשרת מונים באלפי רגעים של עצב וכאב שאין
כמוהו. נורא הוא הגורל, שנאתי את חיי, שנאתי את העולם כולו ואת
הכוחות הפועלים בו.
"למה?!" זעקתי לו. "למה?!" אמרתי שוב בבכי.
"די, די, הירגע", אמר לי השטן, "אתה עוד תתרגל, אתה תבצע עוד
אלפי מעשים כאלה וגרועים יותר בהמשך הדרך, כדאי שתלמד כבר
עכשיו לא לקחת דברים כאלה ללב."
הוא הוציא ראשו מהחלון ושאף לקרבו את אוויר הלילה. "ראה איזה
יופי! ראה כיצד כל השחור הזה משתלט על השמים, רק הכוכבים
המנצנצים הללו הורסים הכול! הירגע, נערי, בקרוב העולם הזה כולו
יהיה בשליטתי, בקרוב כולו יהיה זרוע הרס, והכול בזכותך, נערי!
"אני מציע לך ללכת לישון עכשיו - ימים קשים, ארוכים ומתישים
עוד לפנינו. אתה הולך לרוץ בקרוב לבחירות לפרלמנט, נערי, האינך
מתרגש? אתה הולך לרוץ לבחירות לפרלמנט! ונחש מה? אתה הולך גם
לנצח..."