'עכשיו זה הזמן, תטרפי את העולם'. ככה הם אומרים לי בלי
להבין שהעולם הוא זה שבולע אותי. אני מתחילה להסביר, אבל
מתייאשת באמצע. בתוכי אני יודעת שהבעיה שלי היא שאני מדברת
יותר מדי, חושבת יותר מדי, אבל בקושי עושה... מכל מיני סיבות
שאימצתי, לכל דבר תירוץ מוכן.
פעם, ממש מזמן, רציתי הרבה מהחיים. עכשיו אני רק מקווה שהיום
יעבור. נעמה אומרת שוויתרתי ושזה אסור, ושאני פוחדת מהעולם.
נראה לי שכבר נמאס לה לחזור על זה ולראות את המילים שלה עוברות
לידי.
אני תמיד מתכוונת, אבל לא יותר מזה... יש לי הרבה דמיונות על
איך החיים יפים בזכות המעשים שלי. אני שוקעת בהם עד שהדמיון
מתערבב לי עם המציאות ואז דברים הופכים פחות כבדים.
אני כותבת כי זו הנחמה הממשית היחידה שנשארה לי. פואנטה? אין.
רק מתרגמת מחשבות למילים.