|
אני לוקחת דף
רושמת זכרונות.
עובר עוד פרק
ונשמרות החוויות.
עוברת עוד תקופה
אני מוקפת במראות.
עובר עוד עידן
וכבר לא נשארות נשימות.
הזכרונות נשכחו
החוויות לסיוטים הפכו
המראות כולן נשברו
והנשימות כולן נעצרו.
אולי כי לא נשארתי?
כנראה בגלל שלא נלחמתי.
או יכול להיות בגלל הבושה שהרגשתי...
אבל את העלילה, לא הכרתי.
אמרו: סוף, אמצע והתחלה... שתקתי
טענו החיים הם כמו סרט... שתקתי
ותהיתי, תהיתי: בגלל זה כולם בוכים בסוף?... |
|
|
הסתכל על הגבר
במכונית שלצידך.
הוא נראה בטוח
בעצמו. איש לא
יכול לנחש שהוא
סובל מבעיות,
נכון? גם אתה
יכול להיות כזה.
אם תחייג
לקליניקה און
אחת שמונה מאות
שמונה שמונה
שמונה תשע תשע
תשע קליניקה
און
הסתכל על הגבר
שעל האופנוע
משמאלך, הוא
נראה בטוח
בעצמו, נראה גבר
מלא עזוז וסקס
אפיל. אתה יודע
שלעולם לא תגיע
לקרסוליו. זהו
בועז רימר.
גחלילית מפרגנת |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.