הוא קפץ אחורה והסתובב במהירות באוויר. שערו הלבן והארוך, ספוג
דם וזעה, הכביד עליו. ידו הימנית נשברה עוד בתחילת הקרב
והתנודדה לצדו ללא שימוש ובכאב. הוא נחת על רגליו והביט סביבו.
כל שיכול היה לראות היו עמודי השיש הכחולים וצללים. יכול היה
לשמוע את קול המכונה האדירה נעה מסביבו אך לא היה בטוח היכן
היא. "אני לא מאמין לך!'' הוא צעק לחשכה. לפתע יד מתכת ענקית
הופיעה מן הצללים ואחזה אותו באכזריות בפניו. יד נוספת נכרכה
סביב רגליו ומחצה אותן. הידיים האכזריות עזבו אותו והפילו אותו
על רצפת השיש המבריקה. הכאב החד ברגליו המרוסקות שיתק את כל
גופו וגרם לו ליפול כמו שק אורז. שלולית דם החלה מפעפעת
מתחתיו, נספגת בבגדיו המטונפים כבר. הוא איבד כל רצון להמשיך
ולהילחם. העולם החל להיטשטש סביבו והחושך החל סוגר עליו. לפני
שאיבד את חייו יכול היה לראות יד ענקית ומתכתית מתקרבת אליו
במהירות מתוך הצללים. הקול האחרון ששמע היה קול צחוקו המשועשע
של אויבו האכזר. הוא עצם את עיניו ונתן לנפשו לצאת מגופו כאשר
היד האימתנית מחצה את גופו בקלות בלתי נסבלת.

גבריאל לא ידע היכן נמצא המקום שאליו הוא הולך, אך למרות זאת
הלך בנחישות מופגנת. תמונה מפורטת של המקום המסתורי הייתה
צפונה בתודעתו, כאילו היה שם בעבר. הוא ראה את המקום באותו
לילה. בחלום. לא! בחיזיון. רצפת אבן קרה. וילונות אדומים,
ארוכים כל כך, כאילו שנתלו מן התקרה הרחוקה שלא ניתן היה
לראותה. הוא זכר את ההתגלות המשונה הזאת בחדות מציאותית יותר
משיכול להראות כל חלום. הוא המשיך ללכת בשוק ההומה. נער צעיר
נתקל בו והתנצל במהרה. לפני שאותו נער רזה הצליח לסיים את
התנצלותו הכנה, שב הארנק של גבריאל למקומו הטבעי, בכיס מעילו.
הכייס ברח בלי לשים לב לכך שאיבד את שללו וגבריאל נזכר בפעם
הראשונה שהתהלך בשוק ההומה. הפעם ההיא שהיה מעדיף לשכוח...

"מה אני עושה במקום הזה?" הוא ריסס את המילים בעצבנות מתחת
לשפתו. הוא פתח את פיסת הנייר המקומטת והצהובה שהייתה אתו מאז
שיכול היה לזכור. לצערו, לא היה זה זמן רב. פיסת הנייר הייתה
הדבר היחיד שהיה לו, חוץ ממעט כסף שמצא לצדו כשהתעורר, ובגדיו.
בצד אחד של הנייר הייתה כתובה מילה יחידה: "גבריאל". מכיוון
שלא יכול היה לזכור כל שם אחר שיכול היה לייחס לעצמו, החליט
לאמץ את השם שבפיסת הנייר. בצדה השני היו הוראות. הוראות שהפנו
אותו למקום שבו הוא נמצא כעת. הוא לא ידע למה הוא צריך להגיע
לכאן. מאז שהתעורר בקניון האבן הענקי הוא לא זכר דבר. שמו נמסר
לו מפיסת הנייר הישנה. הוא לא זכר את עברו כלל ולא ידע איך
הגיע לאותו קניון אבן באמצע המדבר.
השוק היה צפוף והדיף ריחות שונים ומגוונים. ההמולה הרבה גרמה
לאבק לרחף באוויר, דבר שגרם לו להשתעל כמה פעמים. מצב רוחו היה
רע. הוא היה רעב ועייף. גרונו כאב מרוב שיעול וראשו הסתובב
בגלל שלא שתה כבר שעות ארוכות. מסביבו מיהרו טיפוסים שונים
לעבודתם או לביתם. חלקם נראו אכזריים במיוחד בעוד שרבים אחרים
הציפו את גבריאל ברחמים. הבחורים הגדולים ביותר גזלו אוכל
מנערים צעירים ורזים שלא היו חזקים מספיק בשביל לחמוק מבעד
להמון. נשים צרחו כשבריונים תפסו בהן והטרידו אותן בהערות
גסות. אדם אחד, רזה יותר משיכול היה גבריאל לדמיין, עמד במרכז
מעגל אנשים וזרק סכינים באוויר לקול צחוק. לרגליו נחה קופסה
קטנה עם כמה פרוטות. היו לא מעט הופעות רחוב כאלה. אחד ממופעי
הרחוב, מופע אקרובטיקה של ילד קטן ורזה, הופסק על ידי בריון
אכזרי במדים רשמיים שהתעלל בילד וגנב את מעט ממונו.

לפני כמה שעות, כשראה את העיר באופק, הציפה אותו תקווה. הוא
האמין שיקבל מים ומזון כאשר יגיע לשם סוף סוף. במרחק יכול היה
לראות את הבניינים האדירים ואת המכונות המרחפות מעל במסלולים
בעלי אי סדר מחושב. כעת, משהגיע אל העיר, חיפש אחר מעט מים
ומזון. הוא הביט בבניינים המאובקים והגבוהים. מוטות מתכת
חלודים צצו מכל מקום לחיזוק הבניינים, ללא שום התחשבות במראה.
האבק היה גס כל כך שגבריאל לא הצליח לראות מבעדו למלוא גובהם
של הבניינים העשויים אבן חומה ומוטות ברזל חלודים. מעל להמון
השוק יכול היה לשמוע את המכונות שראה ממרחק פועלות במרץ מעל
העיר. קולות רשרוש המתכת התערבבו בשאון השוק. כשבהה בבניינים
האדירים נתקל בו ילד קטן ורזה. התנצלות לא כנה במיוחד נזרקה
ממנו לגבריאל, כשהמשיך לרוץ ונעלם בין ההמון. גבריאל המשיך
ללכת והתקרב לדוכן של מוכר בשר זקן. כאשר התקרב לדוכנו בירך
אותו ברכת שלום. המוכר הגיב בשאלה "מה אתה רוצה?" בקוצר רוח
והסתכל עליו בעיניים מלאות חשד. גבריאל הזמין שתי לטאות,
שטוגנו בשמן שחור וסמיך, והכניס את ידו למעילו כדי להוציא את
ארנקו. ההפתעה הפכה במהרה לזעם, כאשר הבין שהילד הצעיר שהתנצל
בחופזה גזל ממנו את כספו. הוא מיהר לבטל את ההזמנה ולקולו
הכועס של הזבן הזקן הוא עזב את הדוכן בחיפוש חסר תקווה אחר
הכייס הצעיר. לאחר כמה דקות הבין שהחיפוש לא יסתיים במציאת
הילד הגזלן וויתר על הרעיון.
הטמפרטורות החלו לצנוח עם בואו של הערב וגבריאל החליט למצוא
מחסה ללילה לפני שהוא ימצא עצמו ברחוב הלא ידידותי, בחושך
מאיים. הוא הציע לעבוד בשביל כמה זבנים, בסחיבת שקים כבדים או
בניקיון הסחורה שלהם, אך נראה שאיש מהם לא חפץ בעזרה או שלאיש
מהם לא היה רצון עז להשכין באותו לילה זר משונה. השוק זחל לעבר
שלביה האחרונים של סגירתו וגבריאל החל להתייאש. "שלום, זר",
אמר קול חסר גוף שהבהיל את גבריאל. "מי זה? היכן אתה?" הוא שאל
את החלל הריק מלפניו. "מאחוריך, טיפש". הוא הסתובב במהירות
וראה את שקיווה לא לראות. הפרצוף המכוער ביותר שיכול היה
לדמיין הביט בו בחיוך חסר שיניים. חסר השיניים האלמוני היה
גבוה במיוחד ורחב מאוד. הוא עמד קרוב לגבריאל, קרוב מספיק
בשביל שצחנת המתים שבפיו הגיעה לאפו של גבריאל. "אם אתה רוצה
להמשיך לחיות, אני ממליץ בחום שתיתן לי את כל כספך". גבריאל
השתהה לרגע ושקל דרכי פעולה אפשריות. לבסוף הוא ענה לו בנימוס:
"אני לא נוהג להפקיד את כספי בידיהם של המכוערים וחסרי המזל.
תיאלץ למצוא דרך אחרת להשיג את רצונך". אלת העץ הגדולה שהחזיק
הבחור הידידותי כבר הייתה במחצית דרכה אל ראשו חסר ההגנה של
גבריאל. הוא הרים את ידיו בניסיון להתגונן והמחשבה האחרונה
בראשו הייתה חרטה על דרך הפעולה שבה בחר לטיפול בבריון האלים.
זו הייתה המחשבה האחרונה לפני שאלת העץ נחתכה לשני חלקים
והבריון נפל לאחור כשמבט מופתע בעיניו ונקב מדמם בבטנו.
חסר השיניים האלמוני נפל לאחור בקול חבטה מבחילה. ענן אבק
התרומם מהרצפה ויצר מעטה סמיך ומזוהם בסמטה הצרה, שהוסתרה
מאחורי גופו גדל הממדים של השודד חסר המזל. "ת-תודה לך", גמגם
גבריאל אל עבר צללית בסמטה. הוא הבחין בצלליתו של אדם המכניס
את חרבו לנדנה, ושמע קול צרוד עונה לו "אל תודה לי. פשוט תתרחק
ואל תמשוך צרות". שלולית דם החלה מפעפעת מתחת לגופתו של חסר
השיניים ומתערבבת באבק ובחול. כשגבריאל החל לשאול לשמו של
המושיע המסתורי הוא שמע קול טיפשי צועק "הוא הרג את מונרו!".
גבריאל הסתובב וראה שני גברים גדולי ממדים בעלי מספר שיניים חד
ספרתי, גם ביחד. הם התקדמו לעברו, מכים עם אגרופיהם הקמוצים את
כף ידם הפתוחה. "אסור לתת לו להתחמק מזה, נכון?" אמר הנמוך
מבין השניים. "אתה צודק. מונרו היה חבר שלנו", ענה לו חברו.
"אני מציע לכם להסתלק לפני שחברי יטפל גם בכם", הכריז גבריאל
עם חיוך מלא שיניים וחזה נפוח. "על מי אתה מדבר, זר?" שאל
הנמוך. גבריאל החווה בידו לאחור והסתובב. כשהתכוון לפתוח את
פיו ולהכריז על המושיע שלו שם לב שהצללית בעלת הקול הצרוד
נעלמה מן הסמטה. לפני שהספיק לסגור את פיו ידו הענקית של אחד
הבריונים תפסה בשערו הארוך ומשכה אותו אחורה. הבריון השני הקיף
אותו והוציא מחגורתו סכין חלודה ומשוננת. "אתה תלמד לא להתעסק
עם חברים שלנו, זר", אמר בעל הסכין וחשף את שיניו המעטות בחיוך
סדיסטי. "כן, כן. אתה תלמד", הגיב חברו בהד טיפשי, משגר את
ברכו הענקית אל גבו של גבריאל. גבריאל נפל על הרצפה ובעל הסכין
חתך את ידו ממרפקו, לשורש כף ידו. ידו הפצועה לא אפשרה לו
לבלום את נפילתו והוא נחת, אפו קודם, על הרצפה המזוהמת. זוג
הבריונים המשיך במלאכת ההתעללות עם בעיטות מכוונות היטב לבית
החזה של גבריאל חסר האונים. רגע לפני שאיבד את הכרתו הצליח
לשמוע גבריאל צרחה, כאילו רחוקה, ואת קולם של בשר ומתכת המכים
ברצפה.

גבריאל פקח את עיניו. מסביבו לא ראה דבר מוחשי. רק תזוזות
מטושטשות וחסרות פשר. עשן היתמר סביבו והוא לא ראה איש. נקישות
מוזרות נשמעו במרחק. הוא ניסה להסתובב אבל לא הצליח. הוא הסתכל
למטה וראה שהוא מחובר לקרקע בשורשים עבים וגופו הפך לגזע עץ
רחב וכהה. כשהרים את ראשו ראה המון צללים אדיר מסביבו. כולם
נראו כועסים במיוחד. חלקם נשאו כלי נשק מאיימים והתקרבו אליו.
אחדים אפילו נשאו לפידים. "אתה תמות!'' צעק אלמוני. "אתה תשלם
על זה, יצור!'' צעקו אחרים. גבריאל ניסה להשתחרר מן האדמה ללא
הועיל. ההמון התקרב לאט לאט. לפיד נזרק ממרחק והתקרב אליו. רגע
לפני שהלפיד פגע בו, נעלמו ההמון והרעש לחלוטין. במקום חשכה
ועשן הופיעו אור מסנוור ושמים כחולים. גבריאל הביט למטה וראה
את רגליו. הוא היה על צוק אדיר והביט למרחק. כל שהצליח לראות
מתחתיו היו עננים. הוא הסתובב וראה מכונות עובדות במרץ מסביב
לשולחן גבוה. הוא התקרב ונדחק ביניהן. הוא ראה שעל השולחן שכב
גוף מבותר אבל לא הצליח לראות את הדמות שבה טיפלו המכונות. דם
מעורבב בשמן שחור החל לפגוע בפניו של גבריאל והוא נסוג אחורנית
ונפל מהצוק. הנפילה הייתה ארוכה במיוחד. הוא ניסה לתפוס בצוק
אך הצוק נעלם. הוא נפל בחשכה. לא ראה דבר ולא שמע דבר. הרגיש
רק את האוויר פוגע בו כאשר הוא חותך אותו במהירות. קול חריקה
רחוק נשמע ואחריו טריקה עמומה. צעדים מוזרים נשמעו וגבריאל
הסתובב באוויר וחיפש את מקורם. הוא הרגיש משיכה מוזרה בידו
ואחת נוספת בבית החזה שלו. הנפילה הפסיקה. הוא שכב במיטה
מוזרה. לצדו, ענק אבן שחור ומאיים. הענק חייך אליו. גבריאל
התנשף במהירות וניסה לקום אך הוא היה קשור למיטתו. הענק התכופף
והתקרב אל פניו של גבריאל. בנגיסה אחת ניתק הענק את ראשו של
גבריאל.

גבריאל שכב על מיטת עץ קשה בבית קטן. חזו עלה וירד במהירות
וזיעה קרה כיסתה את מצחו. עיניו היו פעורות בפחד. הוא הרים את
ידו לעבר פניו וכיסה אותם מן האור המסנוור. הוא התרומם לאט
והרגיש בגופו הרדום. הוא שם לב שידו הימנית חבושה והרגיש
סחרחורת קלה. כאשר עיניו התרגלו לאור בחדר הקטן הוא ראה את פתח
החדר מכוסה בווילון ירוק וחלון פתוח שהאיר את החדר באור שמש
בוהק. כד מים נח ליד מיטתו וצלחת עם כמה לטאות מטוגנות עמדה על
שידה. כשראה את הצלחת השמיעה בטנו קול מביך והזכירה לו שלא אכל
זמן רב. למעשה, הוא לא ידע בדיוק כמה זמן לא אכל ולכן ניסה
לחשב כמה זמן עבר מאז הערב המקולל בסמטה. הוא הרים את הצלחת
ונשען על הקיר. קצת לפני שהכניס את הלטאה הראשונה לפיו שמע קול
צרוד ומוכר שאומר "אני מקווה שזה יהיה לטעמך. אני מגדל אותן
בעצמי".