הכל,
רק לא לכתוב את
זה
באמת
עוד לא לבשתי
את אותם תחתוני התחרה
לעזאזל עם הסימבוליות
המוטמעת
אמרת
"אני לא מסוגל
לישון מחובק עם
אף אחת"
הייתי צריכה לברוח
אני כבר יודעת את זה
יש משהו כלכך מלנכולי
במכניזם
של הסדרי השינה שלנו
ואני עדיין מופתעת
כל פעם שאתה מסובב אליי
גב
אני מכריחה את עצמי לרצות
לישון
רק איתך,
ורק אתה
מבין עשרות חלאות
לא באמת
רוצה לישון איתי
(תמיד אני מתעוררת
לפניך
ותוהה מה
אני עדיין עושה
פה)
אני מספרת
לך
(איך תמיד תישאר בגוף שני,
קיבינימט)
שמצאתי לי מישהו
להרדם על חזהו
אתה נועץ לי נעצים
בלב
אומר: "'אם כך,
לשם מה לי
לחזור?"
אני מתמוססת
זה אפילו לא נכון
באמת
"זה לא שאני אור,
את באה ממקום חשוך.
ואני לא כזה נכון, פשוט את רגילה
הפוך."
אריק ברמן
רומנטיקן זר
חסר תקנה שר לי
ישר לתוך הלב
מילים שאני מייחלת לשמוע
בעוד הוא שולח לי לאורך שעה וארבעים
של הופעה
עשרות הודעות
שלעולם לא יהיו
אותן מילים.
יש לי נאום פרידה מקופל בכיס
בכל פעם
שאנחנו נפגשים
אתה מבין,
אני כבר יודעת
למה
גם הוא לא צריך
להיות
איתי
אין לי פה מקום
לאף
אחד
גם לא
ל
עצמי
הריק
כבד
מנשוא
אני מרגישה שאני
הורגת
זמן
עד שמשהו
שאני מודעת לעובדה
שלא יקרה
יקרה
אני כותבת ולא
חושבת
ולא
מת(ה)-
כננת
(או אולי כן?)
וזה כזה אבסורד
לצייר פורטרט
בדמותו
ולדבר בו זמנית
על אותו הצג ממנו לקוח המקור
איתך
אף פעם לא הרפתי
ולעולם לא ארפה
אם
אתה
תקוע
איתי
או
אני
איתך
לעולם יוותר
אניגמה
החניכיים שלי מדמ-
מות
מצחצוח רנדומאלי
אצלך בבית
את כל מה
שאיני מצליחה להוציא
מעצמי ב
כוחות עצמי
(אפילו למים אצלך בכיור
יש טעם שונה)
ואפריל הזה,
השנה,
תמיד ישאר לי
מחוק. |