עומד על קצה הגשר, מסתכל למטה. אף פעם לא היתה לי יכולת הערכת
מרחקים טובה, אבל משהו בתוכי אומר לי שלפחות 50 מטר מפרידים
ביני לבין הריצפה. "זה אמור להספיק" אני אומר לעצמי בקול רם
מדי, בעיקר כדי לשכנע את עצמי שאני בדרך לשם ובצורה המהירה
ביותר. בבחינה מוקדמת של המקום הנוף נראה לי עוצר נשימה. אם
כבר לגמור את הכל, לפחות שיהיה נוף יפה! אני מחזיק במעקה
ומסתכל כדי להיות בטוח שזה מה שאני רוצה. המבט הזה מעביר בי
זרם חשמלי שמתחיל בתחתית עמוד השדרה וטס לי בתוך הגוף לכל עבר.
הנשימות כבר לא סדירות, אני מנסה לשחזר לי בראש מה הביא אותי
לסיטואציה הזאת. זה לא שמשהו באמת רע לי בחיים, אני צעיר, יש
לי פוטנציאל לא רע בכלל ובכל זאת. פתאום אני קולט שב10 דקות
שאני עומד פה ומתלבט עם עצמי, כבר הפכתי למופע הכי חם באזור.
אנשים עומדים מרותקים במרחק של לא יותר מ10 מטרים ממני ונראה
לי שהם בעיקר רוצים לראות אותי קופץ וגומר עם זה, אבל אולי זה
רק הראש המעוות שלי.
קול פנימי נסתר יוצא לי פתאום מחלל הפה וצורח "זה בכלל לא
בשבילי כל השטות הזאת", אני מחליט לוותר, להודות בתבוסה שלי
לעצמי וללכת לישון ספק גאה ספק מושפל.
אני מסתובב ללכת, ודווקא אז הגרוע מכל נוקם בי! נמאס להם לראות
אותי סתם עומד שם, הם באו כי הבטיחו להם אקשן. אני מושלך
בניגוד לרצוני מעבר למעקה, עף כשאני מכווץ כמו שק תפוחי אדמה
וצרחת איימים מקפיאה את הכל.
אחרי 3 שניות זה נגמר, אני מוטל בין מים לשמיים כשרק החבל
הארור הזה ברגליים מנדנד אותי מצד לצד.
"בחיים אני לא עושה יותר בנג'י", גם כן אני והפה הגדול שלי...