בין הדוכנים הותיקים
שאני מכירה היטב
שמרכזים עננת סירחון סמיכה ומוצקה
שמציירת צל כבד על המדרכה -
שאני מכירה היטב,
מצאתי דוכן חדש.

על הדוכן שלל צמחים ירוקים למאכל
מעורבבים מפוזרים נינוחים.
הצלחתי להבדיל ביניהם, משום
שאני מכירה אותם היטב.

היה כל כך חם, והעלים
עייפים צמאים עצובים.
תחתיהם שכבתם אדמה
חדשה אחידה מסנוורת -
השמש חשפה את מטבעות הכסף שהציצו דרכה
והחזירו ניצוצות לעיניי.
וגם אני
עייפה צמאה עצובה.
מכירה היטב.

מאחורי הדוכן עמד נער
עדין נאה שקט
נעים באטמוספרה.

התבוננתי בו וידעתי
שהוא מתוק -
אם הייתי יכולה לטעום ממנו
וודאי היה לו טעם של עוגת דבש
לא זולה.
ויותר מזה,
הבחנתי בריסים שלו
שחורים ארוכים עבים
שהיו יפים יותר מכל פיסות ההוויה שלו.
אם הייתי טועמת ממנו
הייתי מתחילה בריסים -
הייתי נושכת ומושכת בשיניים
כמו שמושכים מחסומים בטרם ניצחון במשחק.

הריסים שלו הזכירו לי
שאם הייתי שמה לב לפרטים
באופן כללי
כבר היה לי בית גדול
ורהיטים
ואוטו בחצר
ושירים טובים.

אבל אם אני ממש מתאמצת לא להיות קטנונית
אני מצליחה לראות שזה שיש לו ריסים יפים
זה פשוט אומר שיש לו ריסים יפים -
בלי שיניים.