בהתחלה אפילו לא הסתכלתי לכיוון שלך,
היית בשבילי החבר שלו.
החלפנו אולי מילה או שתיים וזהו.
עברה חצי שנה
ראיתי אותך במסיבה עם חברים,
בהתחלה אפילו לא זיהיתי אותך
רקדנו, צחקנו, עשיתי קצת פוזות
בכל זאת, היית בשבילי החבר שלו.
עבר שבוע ועוד שבוע
ולראות אותך במועדון ההוא הפך להרגל,
אפשר היה כבר לקרוא לנו ידידים
עמדת בזכות עצמך אבל ידעתי שאתה החבר שלו.
עברו שבועיים
ומצאתי את עצמי ברכבת ברגשות מעורבים,
באה בשבילו או בשבילך?
קרו דברים, צצו מחשבות,
וכמה ימים אחרי שחזרתי הביתה
ושיחות הלילה שלנו נהיו עניין הכרחי,
ידעתי, שאותך אני רוצה.
הדרך אליך לא היתה פשוטה
אבל לא וויתרתי.
ואז הגיע אותו יום שישי,
קפצתם לביקור ראשוני אצלנו
ונפגשנו מאוחר יותר במועדון הקבוע.
אומנם לקח לך הרבה
אבל בסוף הערב, כבר היה קשה להפריד בנינו.
פחדתי שיעבור לך אחרי הלילה
אבל דאגת להראות לי שאתה לא מהסוג הזה.
בשבוע שלמחרת שוב באתם
וכל הערב חיכיתי להיות שוב בזרועותייך,
שוב לקח לך הרבה זמן, אבל זה היה שווה את זה.
עבר שבוע אולי שבועיים
ומצאתם את עצמכם אצלינו, שוב.
כולם אמרו שאנחנו נראים כמו זוג
ולהפתעתי זה מה שהצעת בסוף הערב,
והפכת להיות החבר שלי,
הפסקתי לראות אותך בתור החבר שלו.
עבר חודש, חודש מושלם
לא התראנו הרבה
אבל מתי שכן זה היה חלומי.
עברו יומיים מהפגישה האחרונה
והבועה הוורודה שלי התפוצצה,
ידעתי שזה טוב מידי בכדי להיות אמיתי.
התקשרת ואמרת שזהו לא מתאים לך יותר,
בלי שום הסברים והכנה מוקדמת.
ומה יש לי להגיד,
שאתה מפחד לקחת סכונים?
שאתה לא נלחם?
שאתה מוותר בקלות?
שאתה בורח מקשיים?
לא. יותר חשוב לי להגיד,
שאני מחייכת כל פעם שאני רואה את השם שלך מחייג אלי,
שכיף לי מתי שאני שומעת את הקול שלך,
שאני מתרגשת לראות אותך כל פעם מחדש,
שיש לי צמרמורת בכל פעם שאתה נוגע בי,
שאני פשוט אוהבת אותך.

לא דמיינתי שככה זה יהיה,
אבל הכאב כל כך גדול.
לא חשבתי שאני אבכה בגללך,
אבל הדמעות לא מפסיקות לרדת.
לא רציתי שתהיה עוד אחד מאלה שירסקו לי את הלב,
אבל..