"שלום!"

"אבא? שלום אבא"
"שלום ילדה, אני כאן, בחדר שינה"
"מה החושך הזה? אתה לא מרגיש טוב? למה הכל סגור?"
"כואבים לי הפרקים, זה בטח בגלל מזג האויר, לא משהו רציני.
חשבתי בדיוק לקום."
"שאני אעשה לך כוס קפה בינתיים?"
"לא, תעשי כוס תה עם דבש כמו שאמא שלך היתה עושה לי כשרצתה
לפנק אותי."
"כן? מתי היא רצתה לפנק אותך?"
"נאוה, נאוה, תמיד את חושבת שאת יודעת הכל."
"אני לא יודעת הכל, אני פשוט חושבת מתי היא הספיקה לפנק אותך,
לפני שהלכה עם חיים, או אחר כך, כשקבלת אותה בזרועות פתוחות
ואחרי חצי שנה היא נעלמה עם מיכאל."
"גבריאל."
"אתה זוכר את כולם, נכון."

"כמה כפיות דבש לשים?"
"שתים. ותראי שהמים רותחים כדי שהדבש יימס ולא ישאר בתחתית".

"עכשיו אתה נראה יותר טוב, אני לא אוהבת לראות אותך לא מגולח,
כאילו שאתה מוותר."
"אבל אני לא מוותר, את יודעת."
"כשבאת לאסיפת הורים לא מגולח אחרי יום האם והמורה סיפרה לך על
הנעצים שאני תוקעת בכל הציורים שתלויים על הקירות ופתאום קמת
ואמרת 'תודה רבה' והלכת ולא אמרת לי מילה, חשבתי שוויתרת."

"הידיים שלך היו שמוטות, אבא. אבא?"
"התה טוב, מחמם את הבפנים של הבן אדם."
"קר לך?"
"תראי איזה יום יפה בחוץ, כמו בימים שהיינו הולכים לים ביחד."
"אתה לא אהבת את הים, אתה לא אהבת את השמש. אמא אהבה."
"כן, היא רצתה להיות שזופה, היתה אומרת שזה מבליט לה את
העיניים הבהירות, הכמעט שקופות שלה, שהיתה מחביאה מאחורי משקפי
השמש, אף על פי כן היתה רואה אותם."
"אותי היא לא ראתה."
"היא אהבה אותך בדרכה."
"באמת? באמצעות הגברים שלה? סליחה, אבא."
"נאוה, מה קרה? היה לך יום קשה? הנכדים שלי בסדר?"
"כן, הם בסדר, מוסרים לך דרישת שלום. לאבא שלהם יש עיניים
חומות, בלי משקפי שמש וגם הוא רואה את כולן."
"היד שלך קרה ואני רואה שעוד פעם את כוססת ציפורניים."
"אבא, אתה זוכר שהלכנו לים ואני שחיתי לעומק וכמעט טבעתי
וכשהגעתי חזרה לחוף נשכבתי על החול הרטוב ובכיתי ואתה התקרבת
ואמרת 'בואי, הולכים הביתה' ואפילו לא הושטת לי יד לקום?"
"אני לא זוכר ילדה. את בטוחה שזה מה שהיה? אולי לא ידעתי
בכלל."
"לא צריך לדעת, צריך להרגיש. לפעמים אני חושבת שלא רק המילים
ניתנו בהקצבה, כמו שתהילה אמרה, אלא גם הרגשות, ומה אם הילדים
שלי ילכו לים וישחו פנימה, רחוק?"
"נאוינקה, כדאי שתלכי הביתה, כבר מאוחר. זה יהיה נחמד אם תביאי
לי מחר קומפוט שזיפים, כמו שאמא שלך היתה עושה".