היה היתה פעם נסיכה, אבל רק היא ידעה שהיא נסיכה ואף אחד אחר
בעולם לא ידע על כך. וכמו סינדרלה, היא עבדה קשה, ניקתה, כיבסה
ובישלה. בבגדים ללא מותג, בשיער פרוע ולא מעוצב, יחפה, חלפו
החיים על פניה והיא חלפה על פניהם, ועדיין אף אחד לא ידע שהיא
נסיכה. יום אחד, כשהורידה את הזבל לחצר, נפל על ראשה ענף קטן
מהעץ שגדל בסמוך לפחי הזבל. הסתבך הענף בשערה, והיא לא הצליחה
להפריד אותו, וחשבה שלמה לא, למה שלא יצמח משהו ממנה, מתוך
האין שהיו חייה. הענף צמח, הוציא עלים ירוקים ופרחים לבנים
זעירים, ולאחר כשבוע, כשעברה בחטף מול החלון, נעצרה. משהו היה
שונה, והיא לא לעיתים קרובות עצרה להתבונן בעצמה. היה לה כתר.
היא ידעה שהיא נסיכה, אבל אף אחד אחר בעולם לא ידע. איך תלך עם
כתר על ראשה? יצחקו עליה. מי יצחק? בקושי היא רואה אנשים, ואלה
שהיא רואה, לא רואים אותה, לא ממש. אבל היא יודעת שהיא נסיכה
והכתר הפך חלק ממנה. יום אחד היא נשלחה למכולת, להביא לחם
וחלב. יצאה יחפה לדרך, שמחה לשנות את הנוף סביבה, גם אם זה רק
רחוב עלוב עם מכולת בקצהו. אבל גם כאן קרה משהו שהיה שונה,
פתאום היא לא היתה רואה ואינה נראית, היא הרגישה שעיני האנשים
נעוצות בה. זה היה מוזר. מישהו התקרב אליה והיא נרתעה, ואז הוא
משך הכתר, והיא נתנה צווחה קטנה, זה כאב. הוא גיחך והלך. כמה
ילדים סובבו אותה והתחילו לשיר "עוגה, עוגה, עוגה..." והיא
היתה מבועתת מתשומת הלב, והשפילה עיניים והרחיבה צעדיה למכולת.
המוכר העיף בה מבטים תוהים, עם סימן שאלה גדול על פניו, ונתן
לה את הלחם והחלב בלי להוציא הגה. בדלת, ביציאה, כשהשמש
בעיניה, והיא מסונוורת, נתקלה בבחור צעיר שכרע על ברכיו. היא
ניסתה לעקוף אותו, אבל הוא הושיט יד ואחז בידה הפנויה והיא
קפאה על מקומה. "את המלכה שלי, ואני עבדך הנאמן" הוא אמר. היא
חייכה, כף ידה התמזגה עם כף ידו, היא משכה אותו לעמידה, ואמרה
"אתה ראית", והוא אמר "אני יודע" והיא הניחה את שקית המצרכים,
הושיטה את ידה לראש והסירה את הכתר והשליכה אותו. "למה?...''
הוא רץ אחרי הכתר, הרים אותו, הפך ראשו לעברה, ולא ראה אותה,
והלך.