עונת הציפורים:

מי שלא ראה ציפור עפה בשמיים, לעולם לא יוכל להגיד שראה הכל.
זה כמו לא לראות את השמיים, הכל בא בחתיכה אחת, נצחית, ובלתי
מנותקת.
"למה הן לא נשארות פה אף פעם?" שאלתי. אני באמת לא מבינה איך
אפשר לעזוב ארץ כזאת.
"מי שלא בא ממסורת ציונית לעולם לא יישאר בארץ הזאת" את ענית
לי בלי הסברים מיותרים. את אף פעם לא מסבירה בכלל.
הייתי רוצה לדעת מה הן אומרות, אך זו התעללות בחיות לקשור אותן
בתקשורת אנושית. ואני מתוך כבוד לחיים מסביבי לעולם לא ניסיתי
לתקשר.
חבל רק, שאת לא מכבדת אף אחד, אבל את גם לא מתקשרת. אין לך
צורך בתקשורת, אין לך צורך בבעלי חיים, אין לך צורך בחיים, אין
לך צורך בעצמך.

"ציפורים אף פעם לא משקרות" את אמרת לי את זה 50 פעם, באותה
אגרסיביות מיותרת. אני האמנתי, ציפורים הן יצור צדקני וטהור,
ואם את אומרת את ודאי יודעת.
עכשיו, אני מבינה כי את שיקרת.
ציפורים לא מדברות בכלל.

סוף עונת הציפורים:

עכשיו אני יכולה לשבת ולקלף לי תפוז, כי נגמרה העונה החמה.
יכול לרדת עליי גשם זלעפות, ולא יהיה לי קר, כי אני לא
מרגישה.
הקליפה שלי מתקלפת ואני נשארת חשופה, אלפי מחטים תקועות בי,
ואני תקועה במקום. אני לא רוצה לזוז, אין לי בשביל מה לזוז,
אני לא יכולה בכלל.

אני יודעת, שזה עוד לא הסוף, אולי זו רק עונת המעבר. וזה גלגל
החיים, יש ארבע עונות ועונת ציפורים, וכל עונה במקומה.
מי שברא את העולם היה חכם מאוד, מצליח לפגוע באנשים עם מקורים
אנושיים. עכשיו, אפשר לומר, זו סוף עונת הציפורים, הן נודדות
למקום אחר, אבל הן יחזרו. בדיוק כמו הרגשות שלי.

מעולם לא הרגשתי בטוחה יותר בדבריי, מעולם לא הרגשתי צורך
לדבר. עכשיו אני רק רוצה לנוח
על גב העולם ולשתוק.

נגמרו לי השאלות, אם תמשיכי לענות זה לא ישנה את העובדה. כל
ההבטחות שלך עפות ברוח, אבל הן יחזרו בתחילת העונה.

בינתיים תהני מהזמן שנשאר, כי את הכי יפה בחורף.