הרוח נושאת אבק, וגם אנשים שאי אפשר להיפטר מהם.
בדיוק כמוני.
וזה לא עניין של חיים או מוות, זה עניין של חיים או חיים.
מוות זה פיתרון בנאלי מדיי.

אני כמו צליל לא מכוון במאה שעברה. אם הייתי יודעת מתי התחילה
הספירה, הייתי יודעת היכן אני נמצאת.
הנוף שלי אפסי, מלבד נעלי בית אין פה
כלום.

לחיים יש משמעות רק אם מישהו זוכר אותך. לחיים שלי אין שום
משמעות.
רק תשוקות שמבוססות על אובססיה תמידית, וחלום מופשט של אושר
נשכח, שנראה מרחוק.

ומה עם ניו יורק, שם יהיה יותר טוב?
אני לא יודעת. אני יכולה לנחש, זה לא יזיק לראות את הצד השני
של העולם.
אני אפילו אמות אם יהיה בכך צורך, רק בתנאי שעם זה יבוא
השקט.

הבעות הפנים קפואות כמו רוח קרה, ונוצרת אינטימיות משורטטת
ביני וביני.
אם הייתי מתרכזת בעצמי בלבד, אז הייתי מצליחה לעשות את הכל.
בין שיטפון של שתיקות לא הצלחתי למצוא זכר למילים, אני לא
יודעת אם ניסיתי מספיק - אבל תקשורת לא נחוצה לי.

הזמן לא עמד לצידי, למרות שהבטיחו שהוא ירפא. עכשיו רק חלקיקים
של שרידי אנושות נעוצים בתוכי,
ואני נשארת כאן.

מורעלת מדמעות.