[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איתמר שפי
/
לכבוש אותה

"לוי, אתה נכנס ממזרח. יוני, אמיר, אתם איתו. רק אם מודיעים
לכם בקשר שצריך גיבוי אתם נכנסים."
"כן המפקד!"
לוי והשניים האחרים רצו ימינה. חיכיתי עד שהם נעלמו בחושך
וקראתי למתן. "פיקלשטיין! קדימה. אתה נכנס מהסוללה." הסתכלתי
לו בעיניים. "אני סומך עליך" לחשתי לו. "כן המפקד!" הוא צעק,
הוסיף בלחישה "תכף תתחיל לבכות לי, יא כוסית," חייך ורץ ימינה.
"בסדר," הסתכלתי על שני החיילים שנשארו. באותו רגע לא זכרתי
איך קוראים להם. "אתם נשארים כאן. אם פיקלשטיין מבקש גיבוי
בקשר אתם מיד מזניקים את לוי. אתם לא נכנסים. שלא יהיו טעויות,
יש לי אוזניה ואני שומע כל מה שעובר בקשר. ברור?" שניהם הסתכלו
עלי במבט מטומטם. "תענו לי!" צעקתי. "ברור?" ידעתי שאין לי שום
דקה לבזבז. "אנחנו לא אמורים להכנס יחד איתך מפה אם קורה משהו
לפיקלשטיין?" הימני שאל. הסתכלתי עליו. יפיוף בלונדיני עם
עיניים כחולות. בדיוק מה שאני צריך עכשיו. "הפיקוד החליט לשנות
את התוכניות. אין זמן עכשיו! אתם נשארים פה ומעבירים ללוי
הודעה להכנס כשצריך, ברור, בלונדי?" הוא שתק כמה שניות ובסוף
השיב "ברור, המפקד," בקול חלש. "יופי! דיר באלק אתה מחרבן את
זה עכשיו!" עניתי ורצתי שמאלה.
באמת דיר באלק. לא אמרתי את זה ליפיוף, אמרתי את זה לעצמי. לא
שיקרתי, הפיקוד באמת החליט לשנות את התוכניות. שלושים ושתיים
דקות לפני היציאה למבצע הייתה הוראה לבטל. אם נצליח לכבוש
אותה, ישתיקו את העניין, אבל אם חייל אחד נפגע פה - כל זה
באשמתי.
חמישה חודשים חיכיתי למבצע הזה. באוגוסט המצודה הייתה כמעט
בידיים שלנו, שלטנו על האזור, אבל הוא לא היה שלנו לגמרי. ככה
נמשך עד דצמבר, ובדצמבר הסורים נכנסו למצודה. מאז אני מפנטז על
לכבוש את המצודה המזדיינת הזאת, וכשסוף סוף נתנו לי את
ההזדמנות לא התכוונתי לוותר. רעיון מטורף - שבעה חיילים על
שלושים סורים. משימת התאבדות. אבל, בשביל המצודה הזאת הייתי
מוכן לעשות הכל.
רצתי מערבה כמה מטרים. פתאום שמעתי צעקות בערבית. יריות.
חיכיתי לשמוע את הקול של מתן באוזניה, צועק לגיבוי, ואז הבנתי
שלא גילו אותו, גילו אותי. הרגשתי כאב מפלח בכתף. נפלתי.
ניסיתי לקום, המום מהכאב הנורא שלא דמה לשום דבר שהרגשתי לפני.
שמעתי צעקות באוזניה ולא הצלחתי להבין מילה. קמתי אחרי כמה
רגעים והמשכתי לרוץ. כדור בירך. נפלתי. התפתלתי מכאבים כמה
דקות שנראו כמו נצח, ואז... הכאב התחיל לחלוף. לאט הכל הלך
והחשיך. הדבר היחיד שראיתי הייתה המצודה - עומדת שם, חזקה,
יפהפיה ומרשימה כרגיל.
המצודה הזו באמת שווה את החיים שלי? שנאתי אותה. פעם ראשונה
שהרגשתי כלפי המצודה שאני שונא אותה... ואז הבנתי שאני פשוט
רוצה אותה יותר מתמיד.
פתאום עברה בראש שלי מחשבה, חדה וחותכת, "היא לעולם לא תהיה
שלי".
סירבתי להאמין ונתתי לחושך לקחת אותי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
רגע, יש לי
פיפי.





סלוגניסטית
מתחילה


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/6/07 21:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איתמר שפי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה