לא רציתי, לא באמת. מאז שהייתי ילד - תינוק בן שבע עשרה -
ידעתי שאני לא רוצה. שעות ביליתי בשיחות ארוכות אל תוך הלילה
עם כל אחת מהחברות שהיו לי. כולן ניסו לשכנע אותי שכדאי, שזאת
חוויה שחייבים לעשות וחייבים לעבור. "כל אחד צריך שיהיו לו".
אבל אני, אני לא השתכנעתי. לא רציתי ילדים. למה לי בעצם? אמא,
כל מה שאני זוכר שהיא הייתה עושה זה לבשל, לנקות, לצעוק עלינו
שנהיה ילדים טובים, לעזור לנו בשיעורי הבית ולהיות מתוסכלת.
אבא, כל מה שאני זוכר שהוא עשה זה לעבוד, לפרנס, לעזור לאמא
במה שיכל, להרוג חרקים ומזיקים אחרים ולהיות כל הזמן עייף כמו
איזה חמור. אז למה אני צריך את זה בכלל? הם סיפרו לי שזה דבר
לא פשוט ושצריך הרבה אחריות, אבל שזאת חוויה חסרת גבולות שכדאי
מאוד לעבור. גם סבתא ביקשה שאחשוב על זה - ועליה היה לי באמת
חבל. כולם ניסו לשכנע אותי, כולם חוץ מליאן.

את ליאן הכרתי כשהייתי בן עשרים ושמונה, והיא הייתה היחידה
שהבינה אותי. גם היא כמוני לא רצתה ילדים. היינו יושבים יחד
ומדסקסים על כמה שאנחנו צודקים. כמו שאנשים אוהבים לעשות -
לטחון נושאים עד שהם הופכים כבר לאבקה. היינו נהנים לשמוע
שהשני חושב בדיוק את אותו הדבר, ובדיוק מאותן הסיבות. שלוש
השנים הללו היו שלוש השנים הטובות ביותר בחיי.

הסקס היה כקיפודים - לאט ובזהירות. כל-כך הקפדנו, שאני פשוט לא
מבין איך זה קרה שליאן התחילה לגדל בטן, ואז התחילו להם תשעת
החודשים הגרועים ביותר בחיי. פחדתי, ובמהרה הסתבר לי שלא
לחינם. אחרי הלידה נסענו הביתה. ישבנו שנינו, אני וליאן במטבח
כשעל השולחן נמצא מין שק עצמות שכזה. הסתכלנו אחד על השני
ושתקנו. "מממ..." עוצרת לרגע לחשוב, "מה עכשיו?" לא הייתה לי
תשובה. ישבנו שם כמו שני חתולים ששתלו להם חתיכת בשר על הזנב
ואין להם מושג מה לעשות.

ליאן התרגלה מהר. תמיד הייתה בעלת כושר הסתגלות יוצא מגדר
הרגיל. שנאתי אותה על זה ושנאתי את עצמי על זה. שנה אחר כך לא
יכולתי לסבול את זה יותר וברחתי מהבית. כמו ילד, עם הזנב בין
הרגלים. אבל לא הצטערתי, ושנאתי את עצמי על כך אפילו יותר.
כמה חודשים והזמן עשה את שלו. שכחתי. הדחקתי. טסתי להולנד
בעסקה מזדמנת. התגלגלתי בין עבודה לעבודה עם הראש מעל המים
בקושי. כשהוא היה בן חמש הוא שלח לי מכתב. ואני, דפוק, לא
ידעתי מה לומר לו לילד, אז לא השבתי מכתב. חודש ושלח מכתב
נוסף, הפעם בכתב ידו המקושקש. ושוב, מוגבל כבן שלוש, לא יודעתי
מה לכתוב לו ואיך לכתוב לו, לא רוצה ולא מסוגל לכתוב לו בכלל,
הכנסתי למעטפה כסף הולנדי ששווה חמישה וחצי שקלים ושולחתי לו.
לא קיבלתי ממנו יותר מכתבים ורווח לי על כך. טיפש.

כשהיה בן שבע קיבלתי מכתב, אבל לא ממנו, מסבתו. ליאן נפלה
כשניסתה להוריד לו משחק מהמדף הגבוה והחדר דימם. המנעול לא
הוחלף. פותח את הדלת לבית הריק ורואה עד כמה השתנה - כולו הפוך
ומלא בשטויות של ילדים. כעסתי, וכעסתי שכעסתי. נכנסתי לוולבו
הכחולה והישנה שלי ונסעתי. כשנכנס הביתה התחיל לבכות. שמתי לו
יד על הכתף והוא נתחיל לצרוח. נבהלתי וזרקתי את היד. ישבתי על
הספה ולא ידעתי מה לעשות. חיכיתי שיירגע ואמרתי לו ללכת לישון.
בבוקר הזמנתי לו פיצה - תמיד הזמנתי לו פיצה.
יצאתי איתו לתחנת האוטובוס. הוא רצה שאתן לו יד בכביש אבל
פחדתי. אשכרה פחדתי! "זה בסדר, אתה יכול לחצות".
יום אחד חזר מבית הספר בוכה. לא עשיתי כלום כמו תמיד, חיכיתי
שיירגע. באותו ערב אמרתי לו ללכת לישון והוא לא רצה. שאלתי
אותו אם הוא רוצה פיצה, הוא לא רצה. "לך לישון, ועכשיו" אמרתי
לו, הוא לא הלך. הכיתי אותו.
כשהיה בן ארבע-עשרה הוא עבר לגור בבתים של חברים שלו, לא יודע
בדיוק איפה. שוב גרתי לבדי בבית והוא נהיה דיר חזירים כמו כל
דירה שבה גרתי.

היום אני בן ארבעים ותשע. פותח את הדלת לגבר לבוש במדי צה"ל,
שנותן לי חיבוק חזק ופונה לדרכו.

אני לא מבין איך כדי לקבל רישיון נהיגה אתה צריך לעבור טסט,
אבל רישיון להיות אבא יכול לקבל כל מפגר.