בקופסת המתכת המבריקה את שמה לו ריד בווליום נמוך
עוצמת עיניים ונשענת לאחור בתנועת נוחיות מזויפת
מחכה שאני אעשה לך משהו שאת מפחדת לבקש
מחכה שאני אפול למלכודת שהנחת לשנינו

ואני לוקח נשימה עמוקה ופותח בטקס קבוע
מנגב בעדינות את הדמעה שמטיילת מהעין המאופרת בשחור
ועד לקצה השפתיים היבשות הקפוצות במתח שברירי
ולוחשות בשקט "אל תיתן לי ללכת שוב"

ועל הקיר תלויה תמונה שאומרת בעצב קונים אהבה
ואני נזכר שאמרת לי פעם לאחר שלחשתי לך שיר נעורים ילדותי
שלדבר על האהבה זה בריחה מהרגש  
והאהבה שלך מדברת רק בתמונות עצובות על הקיר