"מה מת? מה מת מה?"
"מת".
"אבל..."
"שום אבל, אם ניר מזכיר לך שוב את הסיפור הזה תגידי לו שהוא
פשוט מת, אף אחד לא צריך באמת לדעת איפה אנחנו מחביאים אותו".
"לא ידעתי שזה יהיה כזה מוזר".
"זה לא מוזר, זוהי דרך החיים, תזכרי להגיד לניר את זה גם"

שבועיים עברו מאז שהחבאנו את שי במחסן.
אני ונטע. נטע ואני. תמיד זה היה רק שתינו, שתי ילדות שאוהבות
לספר הכל ולא מתביישות מכלום. והנה אנחנו מחביאות מישהו, ולא
מספרות.
העקרונות שלנו דעכו, אנחנו כבר לא אותו דבר.
שי בטח חושב שאנחנו שתי מטורפות. אבל מי יעלה על זה שהוא מוחבא
במחסן של הקיבוץ? אף אחד כבר לא ביקר שם שנים, זה מקום נטוש.
במסיבת פסח האחרונה, אני ונטע היינו הפוכות, עשינו דברים
מטומטמים, החלטנו שנמאס לנו מהשגרה וכל הטוב לב של הקיבוץ,
החלטנו להחביא את שי.
נטע קצת מאוהבת בו, אני חושבת שהוא שחצן ושזה רעיון מטומטם,
אבל לכו תתווכחו עם נטע. כל דבר שהיא תרצה היא תשיג, ככה היא,
ילדה יפה עם המון ביטחון עצמי ונרקיסיזם מתפרץ,
תמיד הרגשתי קצת נחותה לידה, תמיד התחילו רק איתה, ואז כשהייתי
קצת בדיכאון, היא תמיד הייתה באה אלי עם שוקולדים וכתר, ואומרת
לי שאני הכי יפה בעולם.
הייתי שומעת דורז בקולי קולות בחדר, ומדמיינת לעצמי שג'ים
מוריסון בא לקחת אותי מכאן, מהקיבוץ הזה, תמיד הרגשתי כלואה
שם.
כולם יודעים הכל על כולם, הכל תמיד צפוי מראש, אין את גורם
ההפתעה, תמיד אותה שגרה נוראית, שגרמה לי כמה פעמים לפקפק
בהיותי טינאייג'רית מטומטמת.

במסיבת הפסח האחרונה, אני ונטע הגזמנו. שיכרנו את שי וגררנו
אותו ביחד למחסן. השכבנו אותו על מזרן ישן ומרופט שהאביק לו
בפינה, והסתכלנו עליו מלמעלה.
"הוא כזה יפה כשהוא שותק"
"תלוי כיצד את מגדירה יפה"
"אולי נשאיר אותו פה?" נטע הציעה בחגיגיות.
"אני לא בעד, לא חשבת שהמשפחה שלו יכולה לחפש אותו פה? והמחסן
הישן הזה הוא המקום הראשון בו הם יחפשו" התנגדתי בחריפות.
"נו די שירה, תפסיקי להיות כזאת חננה, מי כבר ימצא אותו פה?
וגם אם ימצאו, נראה לך שהוא ידע מי שם אותו פה? תסתכלי עליו,
הוא הפוך לגמרי, הוא לא זוכר איך קוראים לו אפילו, נו אז מה את
אומרת, סתם לזכר הימים הטובים?"
נטע חייכה אלי עם החיוך המדהים הזה שלה, החיוך שהמיס כל בן
ובן. לא יכולתי שלא להסכים, מי בכלל יצליח לעמוד בקסמיה של
הילדה הזו.
"נו, בסדר" הסכמתי "אבל אנחנו משחררות אותו מחר בערב!"
"מתאים" נטע חייכה.

ביום שאחרי הרגשתי קצת רע, כל הלילה כאבה לי הבטן מפחד שמישהו
יגלה את המעשה הנוראי שעשינו. אז כן, אני קצת חננה, אבל לא
פושעת, מה שאני ונטע עשינו היה ממש פשע, אני שונאת כשהיא
משכנעת אותי לעשות דברים בניגוד לרצוני.
מה, ממתי אני נכנעת ככה? מניחה שרק לנטע יש את ההשפעה הזו
כלפיי. בלילה החלטתי שאני לא יכולה לשבת בבית בחיבוק ידיים,
החלטתי ללכת למחסן, ולשחרר את שי. הקיבוץ היה שקט, ובחוץ נשמעו
רק קולות התנים שייללו ללא הפסקה. פחדתי. פחדתי שמישהו פתאום
יראה אותי נכנסת למחסן, ואולי בכלל שי כבר השתחרר מעצמו והחליט
להלשין עלי ועל נטע. אולי הוא בעצם זוכר הכל! הלכתי בצעדים
מהירים והשתדלתי לא להרעיש. הגעתי לדלת המחסן, הוצאתי את המפתח
מכיסי, הוא נשאר אצלי, כי אמרתי לנטע שאני לא סומכת עליה, ואם
כבר נועלים את שי אז המפתח חייב להשאר רק אצלי. פתחתי את הדלת,
וחריקה קטנה נשמעה. סגרתי את הדלת במהירות, נעלתי את המחסן
והדלקתי אור מעומעם ממתג ישן שהיה בפינה. הסתכלתי לעבר המזרן,
לראות את השבוי שלי ושל נטע, ולנסות להסביר לו הכל, ולמה עשינו
את זה, ושלא יספר על כך לאף אחד. המזרן היה ריק. הלב שלי החל
לדפוק בקצב, שמעתי את דפיקות לבי כמו הד שחוזר אלי. הסתובבתי
סביב, ולא ראיתי כלום. פתאום, חושך.
"את בטח מחפשת אותי"
"שי?"
"נדמה לי שכן, יעזור לך אם אהיה שי?"
"זה יעזור לי מאוד, שי, אני מצטערת"
"מצטערת? על מה? אני דווקא מאוד נהנה פה, יחסית למחסן המקום
הזה בהחלט דוגל בשיטת חיי הלילה הסוערים. מקודם ביקרו פה כמה
עכברים קלאברים, חבורה של ג'וקים בליינים ועוד כמה יצורים לא
מזוהים שאוהבים לבלות ולכייף".
צחקתי. שי אמנם היה שחצן, אבל ניחן ביכולת סרקאזם משעשעת.
"שי, תקשיב, אני מצטערת, אני ממש לא יודעת מה להגיד לך, מה
שאני ונטע עשינו פשוט גובל בפשע, ולא יכולתי לישון, אז באתי
לפה, לשחרר אותך, אבל אתה חייב להבטיח לי שלא תספר את זה לאף
אחד".
"מה את אומרת? ומה יצא לי מזה? את יודעת מה עבר עלי בכלל? לקום
בבוקר עם הנג אובר מהלילה הקודם ולראות סביבי רק קש, כלי
חפירה, מכסחות דשא וצחנה נוראית שחירבה לי לגמרי את דרכי
הנשימה?"
"אין לי מה להגיד לך על זה, אני יותר ממצטערת, פשוט נטע..."
"למה את מקשיבה למטומטמת הזאת בכלל? אין לך דעה משל עצמך?"
"יש לי דעה משל עצמי!"
ההטחה של שי גרמה לשק דמעותי לשחרר את מימיו, והתחלתי לדמוע,
ונהייתי אדומה, הרגשתי כל כך חסרת עמוד שדרה. לעזאזל, הוא כל
כך צודק, איך אני נותנת לה לעשות דבר כזה? ועוד פעם אחר פעם,
לא נמאס לה, לא נמאס לה להשפיל אותי ולגרום לי להיות ילדה בלי
דעה, להיות הצל שלה, העוזרת שלה.
שי הבחין בבכי העומד להתפרץ ממני, והתקרב אלי.
"אני.. מצטער, לא התכוונתי לגרום לך לבכות"
"תאמין לי שי, אתה אמנם חרא, שחצן, ציני, מעצבן וילדותי, אבל
אתה צודק. אין לי דעה משל עצמי, אני כלום, אני אוויר, אני צל
של מישהי שספק אם היא בכלל אוהבת אותי ומעריכה אותי בגלל מי
שאני".
"את לא אוויר, את דווקא מאוד חכמה, את פשוט צריכה להשמיע יותר
את המחשבות שלך, את מה שיש לך בפנים, ולא לתת לאחרים להגיד את
זה בשמך".
שי התקרב אלי, הרים את ידו, וניגב אחת מדמעותי.
"אני מת לדעת מה את חושבת. מה הילדה המסתורית של הקיבוץ חושבת
על העולם הזה, אחרי שאני כבר יודע מה את חושבת עלי, אני אולי
שחצן וחרא וכל מה שאמרת, אבל אני לא באמת מתכוון להיות כזה, זה
פשוט יוצא ככה".
הייתי בשוק, מה שי מנסה לעשות? לנסות לגרום לי להיות מס' 56
ברשימה שלו? לסמן וי על ילדה מסתורית שהוא עשה מהקיבוץ?
"טוב, שי, אני באמת צריכה להתחיל לחזור הביתה, כבר נהיה ממש
מאוחר. בוא נלך מפה ונשכח את הסיפור הקטן הזה, טוב?"
"אני לא מתכוון לוותר לכן בכזאת קלות, אתן תצטרכו לגמול לי
באיזושהי דרך, ואני חושב שאני יודע איך אני רוצה שתגמלו לי"
"איך?"
"תשכבי איתי"
"מה?! אני לא מתכוונת לשכב איתך. בחיים, בחיים לא"
"אז אני הולך להתלונן עליכן"
"תתלונן! יא חתיכת אגו מניאק, לפחות אם יאשימו אותנו במשהו אני
אדע שעמדתי מאחורי העקרונות שלי ולא שכבתי עם אנשים שכל מה
שמעניין אותם זה זיונים, מכוניות וכסף"
"אני עד כדי כך מבחיל אותך?"
התרחקתי משי והפניתי אליו את גבי. בלב ידעתי שהוא חרא, ושאני
לא מוכנה לשכב איתו, לא בעד שום הון שבעולם, חינכו אותי יותר
טוב מזה, הקנו לי ערכים, ואני לא הולכת לוותר עליהם בחיים.
שמעתי את הצעדים של שי מתקרבים אלי, ידיו נוגעות בגבי, ושפתיים
מנשקות את עורפי. הוא סובב אותי אליו והסתכל לי לתוך העיניים.
לעזאזל, לא זיהיתי אפילו את המבט הזה, זה לא היה מבט של שי, זה
היה מבט של מישהו אחר, מישהו טוב, היו לו עיניים כל כך טובות
באותה דקה של הסתכלות.
צבע בהיר שמסתכל עלי, לתוכי, מנסה לגנוב את המבט האחרון שלי.
הוא נישק אותי בעדינות, ונעניתי. לא האמנתי שעשיתי את זה, לא
האמנתי שככה אני מוותרת על כל עקרונותי, ובשביל מה אני עושה את
זה בכלל?
הרי נטע אוהבת אותו, אני חושבת שהוא חרא של בן אדם, ואני ממלאת
אחר פקודה שלו, כי אם לא, הוא יסגיר אותי ואת נטע. והנה, שוב
אני הנדפקת העיקרית.
התנתקתי בבת אחת משפתיו ואמרתי לו שאני הולכת.
"מה יש לך? את מפחדת להתאהב בי?"
"זה הדבר האחרון שאני מפחדת ממנו, אני יודעת שזה בחיים לא
יקרה"
"אני אוהב אותך"
"אני לא"
"אני יודע, בגלל זה אני מנסה לגרום לך לנשק אותי, כי אני יודע
שזה בחיים לא יבוא ממך"
"שי, נטע אוהבת אותך"
"אני יודע, אז מה?"
"אז גם אם הייתי רוצה, דבר שלא היה קורה בחיים, לא הייתי
יכולה, כי היא החברה הכי טובה שלי"
"אבל היא כל כך סתמית. תשכבי איתי, בבקשה"

אז שכבתי עם שי, ועכשיו אני יכולה להגיד שהוא חרא, שחצן, ציני,
מעצבן, ילדותי וגרוע במיטה.