החיים מתקדמים, ממשיכים, וכך גם הכתיבה, היא זורמת איתי כמו
נהר, היא לא נגמרת, אם תגמר היצירתיות, מהי עוד מהות האדם? 100
זה כבר לא צחוק, אני מפחד שעוד 20 הכל ייגמר, אבל בואו נתפלל
להרבה יותר.
כותב ויוצר עוד משנולדתי, אם זה מגדל קוביות או מלגו, ואם
שירים כשגיליתי את החריזה בעודי רק לומד ללכת ומכתיב להורים את
המילים הפעורות שעולות במוחי. את רוב היצירות שלי אני לא אציג
לעולם, אפילו לא לעצמי, כי אינני יודע היכן הם, אולי הם בגן
הרעיונות האבודים אי שם בכוכב הנעלם בחלל, אני מאמין ששם גם
המוזות ששכחתי לכתוב.
100, זה מספר עגול. מספר לשעת חירום, עשרה עשורים, אפשר לומר
ש"My first century is over". עכשיו מתחילה מאה חדשה.
עכשיו אחרי 100 שירים, סיפורים, אנימציות, תמונות ערוכות, אבל
בעיקר שירים שטותיים, דביליים, חכמים, מדהימים, ממכרים, יפים,
סתמיים, מאוהבים, ועוד המון קטגוריות, אני מרגיש הרבה יותר
בוגר מבחינת היצירות שלי, ככל שהמשכתי לכתוב, המוזות נהיו יותר
רציניות, יותר בוגרות, יותר שוות את KB שלהם במחשב וביקום.
כשחושבים על זה יש לי יותר מ100 יצירות, שירים שכתבתי ישירות
לאהובתי, בלי להעלותם. אבל זוהי היצירה המאה שאני מעלה
לאינטרנט, וזה בהחלט מחייב חגיגה.
כל מה שנותר לי לומר זה שאני גאה בעצמי, ובחיים לא הייתי מצליח
בלעדיי (כן יש גם גורמים אחרים).
ועכשיו אחרי שכתבתי את השטויות שלי, אני מוכן ומזומן, כמו אחרי
קורס טיס מזורז, לצאת לדרך להמשיך ליצור עד שיתנוונו ידיי, או
הרצון לכתוב.
אסור לשכוח, אין מהות לאנושות בלי יצירתיות וספקנות.