[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מוקדש לישי, הבן-אדם הכי אמיץ שאני מכיר.

"תרקוד כאילו איש אינו צופה בך.
תשיר כאילו איש אינו מקשיב.
תאהב כאילו מעולם לא נפגעת.
ותחיה כאילו אתה בגן-עדן עלי אדמות"
(מארק טוויין)


"הכי הייתי רוצה לרקוד", הוא אומר לי פתאום, קוטע בבת-אחת את
השקט המאולץ שמילא את החדר שלו עד אפס מקום באותו הרגע. "אבל
אתה יכול לרקוד", אני עונה לו מייד, תחילה ברצינות, ואחר-כך
כבר מתקשה לשמור על זה, מגניב אליו חצי-חיוך, "הרי היום ממילא
אף אחד לא רוקד, אף אחד לא זז יותר מדי כשהוא רוקד. אתה יודע,
מקסימום מזיזים את הישבן מצד לצד, אולי את הראש. אתה יכול
לעשות את הדברים האלה בלי בעיה". "לא", הוא נכנס לדברי בגסות,
מתרומם מהכורסא שלו ומבט כועס בעיניו, לרגע חוכך בדעתו אם
להתקרב אליי ואז מחליט להישאר במקום, אולי שומר את הכוח למאבק
עצמו. "לא, אני רוצה לרקוד באמת. אני רוצה לרקוד כמו קרי גרנט,
לרקוד כמו המפרי בוגרט. אני רוצה לרקוד כמו אל פצ'ינו ב'ניחוח
אשה' - להוביל, לחזר, לכבוש." הוא עוצם עיניים כשהוא אומר את
המשפט האחרון וכמעט ועושה איזה צעד כזה, אבל פתאום גופו קופא,
והוא פוקח את עיניו באחת, ואז צונח בכבדות בחזרה לכורסא שלו,
פניו מתעוותות בכאב. "אני כבר לא אוכל לרקוד לעולם", הוא מכריז
בפרצוף אבל, "והדבר שהכי הייתי רוצה בעולם זה לרקוד."

מאז הפציעה שלו אני נפגש עם בנדה כל שבוע. בנדה זה קיצור של
בן-דוד, שזה שם המשפחה שלו אני חושב, אבל מאז ומתמיד אני מכיר
אותו בתור בנדה, ואף פעם לא טרחתי לברר למה קוראים לו ככה או
מה השם הפרטי שלו, אם בכלל. אני זוכר את הפעם הראשונה שנפגשנו.
הגעתי אליו לראיון עבודה והוא, במקום לשאול אותי את השאלות
הסטנדרטיות, לחקור על ההיסטוריה התעסוקתית שלי או להתעמק
בסוגיות מקצועיות רלוונטיות, שאל אותי איזו מוזיקה אני אוהב
לשמוע. ואני, שישבתי בעשרות ראיונות שכאלה ועניתי בהם לאינספור
שאלות, מקצועיות ולא מקצועיות, התאהבתי בו במקום. את שארית
הראיון העברנו בדיון סוער על האלבום האחרון של ניק קייב
וההתפרקות של החברים של נטאשה ובעצם על כמה שהטעם המוסיקלי
שלנו דומה. מיותר לציין שחתמתי אצלו עוד באותו היום, אפילו
במחיר של ירידה במשכורת. מעולם לא הצטערתי על כך.

אני זוכר גם את הטלפון שקיבלתי באותו ערב ארור. רועי, הילד
האמצעי שלו, התקשר למשרד, ומישהו העביר אותו אליי. "אבא שלי
נמצא?" הוא שאל בקול רועד, אולי מתגעגע אולי מתרגש. "לא",
עניתי לו, "מי זה, יואבי?" "לא, זה רועי," הוא ענה לי קורקטי
וקצר בזמן, "אתה יודע אולי איפה אבא שלי?  הוא היה אמור להגיע
הביתה מזמן. אמא שלי דואגת." ניסיתי להיזכר ככל האפשר אם בנדה
אמר לי משהו על התכניות שלו לאותו ערב, אבל לא הצלחתי להיזכר
בכלום. "אני אנסה לחפש אותו ואני אתקשר אליכם הביתה, טוב?"
עניתי לרועי בקול חביב ככל האפשר, מנסה להסתיר מתחתיו את
אי-הידיעה שלי, "תגיד לאמא שלך שאני תיכף אתקשר." אבל כשניתקתי
את הטלפון לא היתה תשובה אצלו בסלולרי. ובסופו של דבר סימה,
אשתו של בנדה, היתה זו שהתקשרה אליי, שעתיים אחר-כך, כשאיזה
מישהו מצא בין החפצים שלו את הסלולרי והתקשר הביתה להודיע
שהיתה תאונה. הסיפור הידוע, אתם מתארים לעצמכם - אופנוע, כביש
מהיר, נהג מסחרית שלא שם לב, חדר מיון. אני זוכר את הכל כאילו
זה היה אתמול.

"אתה יודע", הוא אומר פתאום, "הרבי מברסלב אמר פעם, אם קלקלת
אתה יכול תמיד לתקן..." "זה לא הרבי מברסלב," אני שוב פורץ
לדברים שלו מחוייך, "זה אהוד בנאי." "אהוד בנאי אחותך" הוא
צועק לעברי בחמת זעם, "יה כופר חסר דעת. אם אתה ממש רוצה
להיכנס לזה, זה בכלל פסוק, קהלת רבא." אני מודה שאני תמיד נהנה
לנסות ולתקן את בנדה, רק כדי לעצבן אותו מספיק שייכנס איתי
לאחד מהריבים המפורסמים שלו אתי. מזמן כבר למדתי שכשהוא אומר
משהו הוא בדרך כלל אינו טועה, אבל כל ויכוח איתו הוא מתכון
מוצלח להעביר את הזמן בהנאה ולהפיח בו את רוח הקרב המפורסמת
שלו, שיכולה לדחוף צבאות שלמים בנושבה. "תן דעתך שלא תקלקל
ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך." הוא מדקלם
בקול ברור ובהטעמה מלאה. "פשששש, באמת נדפק לך השכל בתאונה",
אני הורס לו את רגע התהילה בכוונה. "בור ועם הארץ שכמוך," הוא
נוזף בי, "זה פסוק שכל יהודי באשר הוא יהודי חייב לדעת. אבל
עזוב, זה בכלל לא העניין. אני בכלל רציתי לומר שאני קלקלתי.
אני. קלקלתי, אני מודה. מודה ומתוודה - קלקלתי, הרסתי, החרבתי.
מכה על חטא. ואין דבר שאני רוצה עכשיו יותר מלתקן. אבל אף אחד
לא רוצה לעזור לי." "מה זאת אומרת?" אני מרצין למשמע הדברים
הכנים שלו ומנסה למצוא תשובה הולמת למצוקה שעולה מהם. "כולנו
בעסק הזה איתך." "מה 'כולכם' כבר יכולים לעזור?" הוא מפטיר
לעברי בבוז, "אתם והפסיכולוגיה בגרוש שלכם, והרופאים דמיקולו
שאתם שולחים לי, וכל האופטימיות הזו המחורבנת שאתם מנסים להעיף
לכל עבר לידי. כואב לי, ואתם לא מבינים את זה. כואב לי לנשום.
כואב לי להיות. כואב לי לחיות, ואין אף אחד שיכול לתקן את זה."


הוא נופל אחורה, מביט בי כאילו מחכה לרגע שבו יאגור מספיק
כוחות כדי שיוכל שוב לדבר, לשוב ולהתווכח. אני שותק. מה כבר יש
לי להגיד לו?  איך אני יכול, עם החיים המושלמים שלי, נטולי
הדאגות והכאבים, לנסות ולהבין מה עובר עליו. הוא, שאיבד את
עולמו ברגע, שהתפרק לו הבית, שהלכה לו העבודה, שנפל מהאולימפוס
אל תהומות השאול, שנגמרו לו החיים כמעט ואת אלו שנשארו לו הוא
מתעב?!  "התרופות האלה," הוא אומר כשהוא מסיים להכניס אוסף של
כדורים צבעוניים לפה שלו ולבלוע, "לא עובדות לנצח. מיום ליום
הן פחות מרגיעות אותי, פחות עוזרות. ואני יכול רק לחכות. לחכות
למחר, לחכות לראות מה ייפול עליי, מה עוד ייפול עליי, מה
התכנית הגדולה לגביי ולמה כל זה טוב. כי אתה מבין, אני כבר
עליתי למעלה ודפקתי על השערים של גן-עדן. דפקתי, דפקתי ואפילו
שם לא רצו לקבל אותי," הוא אומר, ואני לרגע לא בטוח אם הוא
צוחק בעניין הזה או רציני, אסיר תודה או ממורמר. "אני כל הזמן
עייף, אבל אני לא יכול לישון. נמאס לי להיות מדוכא, אבל שום
דבר לא משמח אותי. אין לי אישה, אין לי ילדים, אין לי חברים.
פעם לפחות היו לי הזיות טובות כאלה, אבל הורידו לי את הכדורים
שסיפקו אותן. אתה יכול תמיד לתקן... מצחיק אותי הנחמן הזה.
נראה אותו מתקן את העולם עם רגל אחת, נראה אותו."

הוא מביט בי, מביט בי ישר בעיניים, ישר בפנים שלי המתעוותות
בנסיון הירואי לא לפרוץ בבכי למשמע האמת שלו שמוטחת בי בלי
פילטרים ובלי התייפייפות, והטון הכועס שלו הופך בן רגע לרך
יותר, כמעט מנחם. "עזוב אותך מדמעות, ילד. בעולם הזה לא שווה
לבכות. ובטח שלא שווה לבכות בגללי", הוא אומר, "אני לא שווה את
הדמעות האלה. אבל נמאס לי. נמאס. בעיקר נמאס לי להיות לבד".
"אתה לא לבד", אני מנסה להגיד לו, אבל המחנק בגרון לא מאפשר לי
להוציא מלה. "אני כמו הברווזן, אתה יודע?", הוא ממשיך מהר,
לפני שאני מספיק להשחיל מילה, "אתה מכיר את החיה הזו?!" אני
מהנהן בראשי לשלילה, ואז הוא ממשיך. "הברווזן הוא יונק מיוחד
במינו, חיה ללא זן מוגדר. הוא חי לבדו, ללא עדר, ללא משפחה, עם
בת הזוג שלו הוא נפגש רק לשם ההזדווגות. גם אני ככה - חי לבד,
נפגש עם סימה רק כדי לדבר על הילדים, על הכסף שאני צריך לתת
להם. נפגש עם חברים רק כדי לדבר על הכאבים, על הבדידות. החיים
שלי הם כמו מסע ארוך על דרך שמתמשכת ומתמשכת, כזה שמתעדים
בסרטי טבע כאלה בנשיונל ג'יאוגרפיק. והדרך הזו תיגמר, כמו שכל
הדרכים נגמרות, בים. אני פשוט אפול ואצלול ולא אקום יותר."

הוא מסיים את המשפט, נאנח שוב, ואז מביט לאחור תוך שהוא שולח
את היד למערכת הסטריאו שעל השידה שמאחוריו. בלחיצה זריזה הוא
מדליק אותה, ואני יכול לשמוע את התקליטור מתחיל להסתובב. לפני
שאני חושב על תשובה ראויה ולפני שאני יכול לבקש שיחכה רגע לפני
שהוא צולל לתוך המוזיקה, הקול שבוקע מהרמקולים ממלא את החדר
ואני מוותר על השאלות. עוד פעם הוא שומע את גבריאל. עוד פעם
הוא נזרק אחורה על הכסא, מדליק סיגריה ועוצם את העיניים.
ובדיוק כשגבריאל שר, כאילו במיוחד בשבילו, "אתה תיקח את
המזוודה שלך ותחפש לך בית חדש, מקום שבו אפשר לנוח, להניח את
הרגליים השבורות ולעצום את העיניים," אני מסתכל על הרגל שלו,
שלא שבורה אלא רק נחה, נחה יותר מדי, נחה כל הזמן, ועל העיניים
העצומות שלו, ועל הפה שלו שנושף החוצה את העשן, ומבין שכמו
גבריאל, גם הוא בעצם רק מחפש בית, בית חדש, בית כמו פעם.
להסתתר בו, לברוח מרכבת השדים שעלה עליה ברגע אחד של חוסר מזל,
להתפלל בו לעזרה, לשינוי, להתפתל בו בפיתולי החיים.

הוא מסיים את הסיגריה ממש כשהשיר נגמר. הוא מתרומם מעט קדימה
ומתבונן בי בפליאה, כאילו שכח שאני נמצא כאן, איתו, בחדר. "אח,
איך הייתי רוצה לרקוד," הוא אומר לי, כמו מתחיל מחדש את כל
הדיון הארוך והפתלתל, אולי מתוך נסיון נואש לחתוך את השקט
שממלא את החדר אחרי שהסערה המוסיקלית שככה, ממלא עד אפס מקום.
"אבל אתה יכול לרקוד", אני עונה לו את אותה התשובה, תחילה
ברצינות ואז מגניב אליו חצי-חיוך. כשאני מסיים לומר את זה אני
מביט בו ומחכה למוצא פיו, כאילו זו הפעם הראשונה שאנחנו מדברים
על הנושא, כאילו הוא לא חוזר על המשפט הזה כל שבוע, כאילו הוא
לא מחכה נואשות לריב איתי בעניין הזה, להתווכח, להוכיח לי דרך
זה כמה הידע הכללי שלו מרשים, תוצאה של השעות הרבות שהוא מבלה
בקריאת כל העיתונים, בגלישה בכל אתרי האינטרנט ובצפייה בכל
ערוצי המדע שמשודרים בגלקסיה. "אם רק תפסיק לשמוע את הגבריאל
הזה כל היום", אני מחליט לאמץ לי קו התקפה חדש, "ותשים איזו
מנגינה, משהו קצת יותר שמח, אני בטוח שתוכל לרקוד בלי בעיה.
אפילו כאן..." "לא!" הוא עונה ברוגז, כפי שציפיתי, מזנק
מהכורסא שלו ככל שמצבו הגופני מאפשר זאת, מסובב אליי את גבו
ומביט במגדל התקליטורים שבפינת החדר שלו. "לא, אני רוצה לרקוד
באמת. לרקוד כמו גרנט, כמו בוגרט, כמו פצ'ינו ב'ניחוח אשה'. רק
כשאתה לא יכול לעשות את זה, אתה מבין כמה אתה אוהב את זה, רוצה
בזה, זקוק לזה." הוא מסיים את המשפט ושוב נכנס אל תוך עצמו,
שותק לרגעים ארוכים. גם אני שותק, מחכה, מייחל למוצא פיו.
לבסוף הוא מסתובב אליי ומחייך חיוך מבויש, כאילו מתחרט על כל
החשיפה הזו, על שהכניס אותי כך לנבכי נשמתו. "אדם צועק את שחסר
לו - אם לא חסר לו, לא צועק," הוא מצטט לי את מאיר, ויודע שאני
יודע בדיוק מאיפה המשפט הזה לקוח. "אני כבר לא אוכל לרקוד
לעולם," הוא אומר לי, "וזה מה שאני הכי חסר..."

אני יושב מולו, מביט בו, בבנדה, מביט בעצמי. ואז אני מתרומם על
הרגליים. אני עושה את זה בלי שאני טורח אפילו לחשוב על זה,
להרהר במה שאני עומד לעשות. בעיקר כי אני פוחד שאם אעצור לחשוב
אולי לא יהיה לי האומץ לעשות את הצעד הבא. בצעד מהיר אני ניגש
אליו, אוחז בו, כורך את ידי סביב גופו כפי שעשיתי לא פעם כדי
לתמוך בו, אוחז בידי השנייה בידו, מביט עמוק אל תוך עיניו
המשתאות ואומר לו בחיוך "בוא, בוא נרקוד." "לא," הוא מתפתל,
מנסה להתחמק מאחיזתי החזקה, "מה אתה עושה?". אבל אני כבר
החלטתי. והפעם אני לא מוותר לו. אין מוסיקה ואין קהל ואין אף
אחד בעולם שרואה אותנו, אבל אני מתחיל להתנועע. אני עוצם
עיניים ורוקד לצלילים שרק אני שומע, אוחז בו חזק כדי שלא יתפתה
להשתחרר ולשבת. והנה גם הוא מניע את האגן, ואת הרגל שהוא עוד
יכול להזיז. והנה אנחנו רוקדים, אנחנו רוקדים.

אני נותן לו להוביל, והוא קופץ על העניין בשמחה. תמיד היה מספר
לי איך הוא אוהב את הקטע הזה, להוביל את בת-הזוג שלו על הרחבה,
לתכנן את הצעד הבא, לכבוש. אני שומע אותו מתנשף, מרגיש את גופו
מזיע. המאמץ הפיסי וודאי קשה לו, אבל גם בלי לראות אני יודע
שלאט-לאט נמתח חיוך גדול על הפנים שלו, חיוך שראיתי מזמן. הוא
עוצם עיניים גם כן, שוקע לתוך המוסיקה הדמיונית ששנינו
מתנועעים לצליליה. ואנחנו רוקדים, אנחנו רוקדים. רוקדים דקות
בלי לפתוח עיניים, בלי לפתוח בשיחה. עד שהוא מפסיק. מפסיק
לפתע. מפסיק למשוך אותי, מפסיק להוביל, מפסיק לזוז. אני פותח
את העיניים בדאגה, מפחד שמא גרמתי לו לכאב, ומגלה שהוא עומד
במקום, מתבונן בי וצוחק. צוחק, ועיניו כבר דומעות מרוב צחוק.
צוחק ללא קול, אבל עם המון כוונה. צוחק מאושר, משוחרר.  

אני מכיר את בנדה כמעט עשר שנים. מאז הפציעה שלו אני נפגש איתו
כל שבוע. אני חושב שאף פעם לא ראיתי אותו צוחק.


נכתב עבור תחרות "הסיפור הקצר של 'הארץ' 2007".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למה אין
ספיידרמן? יש
גולדמן... אז
למה לא
ספיידרמן? (בתור
שם משפחה)



האינטילגנציה


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/6/07 10:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ב. שגיא

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה