אתם מבינים, זה התפקיד שלי, אני לא יכולה לברוח, זה חלק
מהאימג' שלי. אני סטראוטיפ, ואני צריכה למלא כל מאפיין בו:
הורים מפוצצים בכסף, קרייריסטים, שקועים תמיד בעבודה ושאף פעם
אין להם זמן לטפל במשפחה. ילדה מרדנית, דיכאונית, לא יציבה
נפשית, הפרעת אכילה, שימוש בסמים. אני רוצה לנפץ את כל החומות
סביבי, לצאת החוצה, להשתנות, אבל שום דבר לא משתנה. החיים הם
ספר אלגורי, משל מפותח שהדמויות בו הן סטטיות, דמויות שטוחות
שלא משתנות, כי הן לא יכולות להשתנות. כל דמות מייצגת משהו
מסוים ואם היא תשתנה היא תפסיק לייצג אותו. אני דמות כזו,
ובגלל זה אני לא משתנה. כבר שנים שנראה לי שהכול אותו דבר.
אפילו שלמראית עין עברתי כל כך הרבה והכול השתנה, כלום לא
השתנה וההיסטוריה רק הולכת וחוזרת על עצמה.

אני עצבנית, וכלום לא מרגיע אותי, לא אוכל, לא שינה, לא
סיגריות, לא ג'וינטים. אני חרדה, כל דבר מפחיד אותי.
יש ימים שאני מקבלת מין תחושה מוזרה כזאת בחזה ועולות בי
תחושות חרדה ופחד ואני יודעת שהכול ילך ויתדרדר. זאת תעודה
היסטורית מהחיים שלי, שהכול רק הולך ונהיה יותר גרוע. אני רק
הולכת ומשמינה. כל פעם שאני מנסה שדברים ישתנו, מנסה לרזות,
אני רק משמינה יותר ויותר. ואצלי הרי הכול נורא פשוט -
שומן=כישלון, רזון=הצלחה.