המכונית הידרדרה עשרים מטר מתוך הדרייבוויי אל הרחוב, עיקמה פח
אשפה, ופגעה במכונית אחרת שחנתה על המדרכה.

השכנים התאספו מסביב. איזה נס, כולם אמרו.
היה יכול לעבור שם מישהו, איזה ילד שלא שם לב.
איזה מזל.

סופרמן הסיט את התריס בחזרה, והלך למטבח להכין קפה. הוא הדליק
את האור, והרגיש כאילו שני סלעים מקריפטונייט מאיימים למחוץ לו
את הגולגולת. רק חודש וחצי הוא שוכר כאן, וכבר נמאס לו מהשכנים
האלה, שדוחפים את האף לכל מקום. בטח שהוא ראה את המכונית
מידרדרת. החושים המחודדים עד כאב שלו הזהירו אותו על הסכנה עוד
כשמקפירסון שכח למשוך את הידית של ההנדברקס, לפני שעה. העניין
הוא שפשוט לא היה לו כוח לקום מהמיטה. המסיבה הזאת גמרה אותו,
בעיקר האלכוהול. אחרי שמונה וודקה רד בול הוא בקושי זכר איך
קוראים לו, קלארק קנט או כריסטופר ריב או ג`ון סמית. הוא הקפיד
לא לקחת יותר מדי סמים, הסרוטונין שלו היה גם ככה בשמיים,
וטריפים רק גרמו לו לעשות שטויות, כמו אז, עם המסטולית ההיא,
לויס.
אני לא הולך היום לעבודה, פור קרייסט סייק, מה שלא יהיה, הוא
חשב. צריך לנקות קצת את הדירה, הפח מחוץ לדלת עוד מיום חמישי,
והחתולים כבר הפכו אותו ונברו בשקית הקרועה כדי לחפש אוכל. הכל
הסריח כל כך.

החלב נגמר.

די, צריך להגיע להחלטות, לעשות משהו בחיים, אולי אפילו ללכת
ללמוד משהו, הוא חשב, ועף לשירותים להשתין.