ושוב יושב שבוי בסבך ליבי
עוצם עיניים ומחכה לכוחו של הזמן,
מפרידים בינינו רק אוטובוס ומטוס
ונחשולים של מים מלוחים כדמעות.
ופרי בטנך מתנת זרעי זעיר בתוך רחמך
והוא אני והוא גם את והוא גם הוא עצמו,
זו רק חזרה גנרלית לקראת ההצגה הגדולה
וזה סיום מופע, הדרן של עלומינו.
דממת מדבר, דממה של חול ואבן
עוטפת אותי כעובר במי שפיר
אני נישא על מרחבים לעבר נוף קדומים
אל עבר העבר הקורא לי להמשיך להיות ילד.
ומחר אפקח עיני ואחוש בך מלטפת
ותינוקנו בי יביט ועיניו יראו בי אב
ואיך אסביר לו שאני הוא רק הילד
היונק משדי הטבע עד שיגיע יום מותי. |
