בימים, ובעצם בשבועות הבאים, בילתה צוף כמעט את כל זמנה הפנוי
עם טופי.  אומנם בבוקר היא הייתה הולכת למכולת, לקנות ביצים
וחלב, או לחם, והיא גם הייתה מסדרת את הבית, וגם מטאטאת,
ולפעמים שוטפת, אבל בכל זאת היה זה חופש ונשאר לה מספיק זמן
בכדי לשחק ולטייל עם טופי.
אבא קנה לטופי קולר צבעוני וחגורה אדומה, וצוף הייתה מוציאה
אותו לטיולים ולפעמים מבלה איתו בחוץ כמעט כל היום.
חוץ מחוף הים היא  הייתה לוקחת אותו למשל לשוק הגדול שעל יד
רחוב אלנבי, או לשוק הפשפשים שביפו.   היא אהבה להסתכל על
החולצות הצבעוניות, למשש את צעיפי הבד הרכים ולהחזיק בידיה
הקטנות את המחרוזות והתליונים, הפעמונים והפסלונים, צמידי
הפלסטיק והעגילים הקטנים האלו שמעוצבים בכל מיני צורות
מיוחדות.   הייתה למשל חנות אחת שהיו בה פסלוני זכוכית בצורות
מלאכים, גדולים וקטנים. צוף מאוד רצתה לקנות אחד כזה אבל הם
היו די יקרים, ולא היה לה מספיק כסף.
צוף הייתה גם מטיילת עם טופי בין הבתים הקטנים והצבעוניים של
נווה צדק, או לוקחת אותו לכל מיני גינות קטנות וחבויות.
ופעם, כשהם עברו בסמוך למגדל שלום, הרימה צוף את טופי אל מול
המגדל וסיפרה לו על הלונה פארק שהיה שם פעם, ושאפילו היא
הספיקה לבקר בו, לפני שנסגר, כשעוד הייתה ממש קטנה.  
היא גם סיפרה לו כי אבא שלה אמר לה, שפעם קראו לבניין הזה,
שהוא הבניין הישן הכי גבוה בעיר, בשם-כלבו שלום, ושכלבו זה היה
מין מקום גדול כזה, מלא בחנויות של בגדים, ורהיטים, וגם
צעצועים, כמו הקניונים של היום אבל ישן יותר. והיא סיפרה לטופי
שגם הכלבו נסגר אבל בעצם הוא,טופי, לא הפסיד  שום דבר כי גם כך
לא היו נותנים לו להיכנס.    תבין, הם לא היו מרשים שחיות כמוך
יכנסו לשם, כי הם בטח היו מפחדים שתעשה שם פיפי וקקי, ותהרוס
להם את כל הריהוט של הכלבו. אתה פשוט לא היית יכול להיכנס לשם,
אפילו שהמילה כלבו דומה למילה כלב.  ככה זה, גם דברים שנראים
דומים הם בעצם שונים מאוד.

ביום אחד, קצת לפני השקיעה, כשצוף ירדה עם טופי אל גן לונדון,
היא הבחינה כי על אחד הספסלים יושבת לה בחורה צעירה אחת, ויש
לה שיער שחור משחור, כמו לילה בלי ירח, ואפילו בלי כוכבים.
ויש לה עיניים שוחקות המשלבות בתוכן מין חולמניות מתוקה ועצבות
רכה שכזו.  אבל הדבר הכי מיוחד בה היה שכמה חתולים, כל אחד
בצבע אחר, הקיפו אותה.  אחד אפור ישן בחיקה, ועוד אחד שהיה
שחור כמו שיערה, ישב לידה על הספסל והתלקק, ועוד אחת צבעונית
שישבה למרגלותיה.
צוף התקרבה אל הבחורה הזו, שהביטה אליה בחיוך.  החתולים האלו
שלך? היא שאלה בפליאה.
האמ... לא יותר משאני שלהם. אפשר לומר שהם אלו שבעצם מצאו
אותי. הי! בדיוק כמו עם הכלבלב שלי!  הנה הוא- קראתי לו טופי,
כי הוא נורא אוהב סוכריות טופי...    כשהבחורה שמעה זאת היא
פרצה בצחוק פעמונים מתגלגל.     את יודעת, הצחוק שלך מאוד
מזכיר לי את הצחוק של המלאך שלי, אמרה צוף והצביעה לכיוון פסלו
של המלאך, שניצב לו דומם בקצה הגן.  הבחורה הביטה לכיוון הפסל
וחייכה בפנים מאירות.    המלאך שלך צוחק הרבה?  היא שאלה את
צוף.  בטח. במיוחד כשאני מספרת לו בדיחות.   הבחורה חייכה
ושאלה את צוף לשמה. כשצוף השיבה שאלה אותה הבחורה אם שמה המלא
הוא במקרה צופיה.  נכון! איך ניחשת?  אימא שלי ספרה לי, עוד
לפני שהיא... כשהיא עוד הייתה חיה, שהבקשה האחרונה של סבתא שלי
הייתה שיקראו לי על שמה, שזה היה כמובן צופייה. אימא שלי באמת
החליטה שככה יקראו לי, אבל בעצם היא הייתה קוראת לי צוף, כמעט
מאז שנולדתי, ובגלל זה ככה כולם קוראים לי מאז צוף.       ואת
שמחה שכולם היום קוראים לך צוף?   בטח!! אני מאוד אוהבת את השם
הזה.   הבחורה שוב חייכה.  זה באמת שם נורא יפה. גם לי בעצם יש
שני שמות.    באמת? תגידי לי אותם, בבקשה..     את יודעת מה?
אני אגלה לך את השם השני שלי, זה שם שאני בעצמי נתתי לי, ואני
אוהבת אותו קצת יותר מהשם הראשון שלי.      נו, תגלי לי בבקשה,
תגלי לי את השם, בבקשה, בבקשה, בבקשה...       הבחורה צחקה ואז
התכופפה לעבר אוזנה של צוף  ולחשה לה בשקט.
מרי-אן... חזרה צוף בקול, אך גם כן בשקט.    יא, איזה שם יפה
נתת לעצמך. זה כמו... כמו שם של נסיכה!     ומרי-אן שוב פרצה
בצחוקה המתגלגל והעדין.       החתולים האלו גרים איתך?
לא, הם דווקא גרים ברחוב.      אז איך זה שהם הולכים אחרייך?  

 האא, זה בגלל שהם אוהבים לשמוע את הסיפורים שלי, השיבה
מרי-אן והביטה אל צוף במבט מחויך, שכאילו ואומר שעכשיו יש להן
מין סוד משותף.    ואז היא אמרה לצוף שיש לה נמשים מאוד יפים.
צוף השיבה שהיא דווקא לא כל כך אוהבת את הנמשים האלו שלה.  
למה?! אני דווקא כל כך אוהבת נמשים, השיבה מרי-אן ושוב הביטה
אליה ואמרה לה בקול ממתיק סוד- את יודעת שלפעמים אני גם מציירת
על עצמי נמשים...  באמת? הביטה אליה צוף בפליאה.   כן, אבל
תשמרי על זה בסוד, כי אף אחד אחר לא יודע על זה.  חוץ מהירח.  
    הירח?!    כן. השיבה מרי-אן, ושוב צחקה למראה עיניה
הפקוחות של צוף.   כמו שאת מדברת עם המלאך שלך ככה אני משוחחת
עם הירח שלי.
והוא עונה לך?    בטח שכן. אבל הוא עונה בקול כזה שרק אני
יכולה לשמוע אותו.   אבל בעצם כל אחד יכול לשמוע, צריך רק לדעת
להקשיב, כמו שאת יודעת להקשיב למלאך שלך.   גם עם הציפורים
אפשר לדבר, אם יודעים להקשיב להן.
וברגע שהיא אמרה זאת, התעופפו להן ובאו כמה דרורים קטנים
ונעמדו ליד הספסל.   החתולים לא הגיבו לכך ונראה היה כי הם די
רגילים למחזה.  צוף ממש שפשפה את עיניה בכדי להאמין.
יאא, חבל שתום לא כאן, הוא בטח לא יאמין לי כשאני אספר לו.  
תום הוא חבר שלך?
כן, חבר מאוד טוב שלי. חוץ מלמלאך אני יכולה גם לו לספר הכל,
אבל לא תמיד הוא מבין כי הוא עוד קטן. אני גדולה ממנו בשלושה
חודשים...  וכשמרי-אן שמעה זאת היא שוב פרצה בצחוקה הרך
והמצלצל. את אוהבת להקשיב לציפורים שלך? שאלה צוף.  כמובן! ואת
יודעת מה אני כל כך אוהבת בהן, בציפורים שלי? וגם בחתולים?  
צוף פקחה שוב את עיניה והנידה בראשה לשלילה. אני אוהבת בהם את
החופש שלהם. גם החתולים וגם הציפורים הם חיות כל כך חופשיות,
כיוון שהן לא מקשיבות לאף אחד- רק לשמש, לכוכבים, לירח
ולעצמן... ואת יודעת גם מה אומרות הציפורים עכשיו? הן אומרות
שהסתיו, זה שיבוא אחרי הקיץ, יהיה הסתיו היפה ביותר. מדי כמה
שנים אפשר לשמוע אותן, לכל אורך הקיץ, עפות באוויר במעגלים
כשהן צווחות ומצייצות ושרות- הסתיו היפה ביותר, הסתיו היפה
ביותר. בהתחלה שומעים את זה רק מכמה ציפורים, פה ושם. אבל ככל
שהקיץ הולך ומתקרב לסיומו, ואלפי הציפורים הנודדות מתחילות
לעבור כאן מהצפון הרחוק אל הדרום הרחוק, אז אפשר לשמוע את זה
בקולי קולות, בכל רחבי השמיים והענפים והגגות. הסתיו היפה
ביותר, הסתיו היפה ביותר... בפעם האחרונה ששמעתי אותן כך זה
היה כשעוד הייתי ילדה קטנה, כי זה קורה רק את לכמה שנים טובות.
אבל עכשיו הן אומרות כי שוב יגיע הסתיו היפה ביותר, אז יש למה
לחכות.  סיימה מרי-אן בחיוך שקט והשתתקה.  השמש כבר שקעה ורוח
חרישית של ערב קייצי החלה לנשוב מכיוון הים.  צוף נזכרה שכבר
קצת מאוחר והיא אמרה למרי-אן שהיא כבר חייבת ללכת כי תיכף אבא
שלה יחזור מהעבודה והם צריכים להכין ביחד את ארוחת הערב. צוף
שאלה אותה אם היא תחזור לכאן, ומרי-אן השיבה כי אינה יכולה
להבטיח זאת משום שהיא עתידה בקרוב לצאת למסע.  מסע? צוף שאלה.
איזה מין מסע?  ומרי-אן הביטה אל צוף במבט מחויך ומלא סודות
והשיבה לה בלחש כי זהו מסע מתוק ומיוחד, מסע שאותו כל אחד חייב
בסופו של דבר לעבור. ואז היא קמה, וליטפה בעדינות את פניה של
צוף וגם את טופי, וקרצה לה בחיוך מסתורי, והלכה והתרחקה משם,
כשהחתולים בעקבותיה, והציפורים מתעופפות להן בחזרה אל גגות
העיר.