אמנם השקט אופף אותנו ומכניס אותו למעין אופוריה, אבל אין אחד
שיבטח בשקט המאיים הזה. מעבירים מפה לאוזן על מלחמה קרבה, "עוד
מעט, עוד מעט תראו שהמלחמה תפרוץ", אומרים ושותקים.
אין אחד שמעוניין בה, פשוט אף אחד. היא מרשעת, מכוערת, מכלה כל
דבר שמגיע במגע עימה.
מלחמה ארורה. אף אחד לא מייחל לבואך, אז אל תראי אפילו את קצה
אפך. השארי במקום שבו את נמצאת, במקום נסתר, תני לנו להמשיך
לפחד מהשקט. עדיף ככה.
איך את לא מבינה שאם תצוצי לפתע הכל ישחט, יהרס? איך את לא
מבינה שאנשים ימותו ואנשים אחרים ישארו שכולים מבני משפחתם?
איך את לא מבינה שאנשים ישתגעו? את לא מבינה. זו הבעיה - שאת
לא מבינה כלום.
את מגיעה, מעוללת את הזממים שלך, זורקת פצצות בכל פינה ואחרי
זה הולכת כאילו שום דבר לא קרה, כאילו זאת בכלל לא את. מסירה
מעצמך את האשמה. "לא, זאת בכלל לא אני, אלו הם אתם בני אדם,
אתם אלו שהשחתתם את הארץ שלכם".
כן, קרוב לוודאי שזה נכון, אבל אם את יכולה למנוע את בואך אז
עשי זאת.