אני מכירה אותו כבר שבע שנים ועדיין בכל פעם שאנו מדברים אני
שוכחת איך קוראים לי. ממש כמו ילדה קטנה, הוא מצליח לרגש אותי,
כמו בהתחלה. ואז אני מוצאת את עצמי נמסה כמו חמאה רכה, חולמת
בהקיץ ומאוהבת במחשבה, שאולי פעם יגיע הרגע שהוא יאהב אותי כמו
שאני אותו. ואולי שיגיע הרגע שאני אפסיק לאהוב אותו ואבין אחת
ולתמיד שהוא לא יהיה הגבר שלי ושפה הפנטזיות מסתיימות. נקודה.

כבר שנים שאני מאוהבת בו. הוא הגבר של חלומותיי בכל המובנים.
הוא מנומס, אדיב, יש לנו את אותם התחביבים, את אותה ראיית
עולם, ויש לו נשמה מדהימה. מהרגע שנפגשנו ידעתי שפעם, בחיים
קודמים, הוא כבר היה שלי. כמו בסרטים, החיוך שלי נדבק לשלו
ודיברנו כאילו העבר שלפני הפגישה לא היה קיים. ושלא יהיו פה
אי-הבנות. אני בחורה פשוטה, חמודה, ועד לפני שבע שנים הביטחון
העצמי שלי היה שקוף עד כדי כך שלאהוב את עצמי זו עבודה קשה
שאני סוחבת על גבי מידי יום. ולכן, רגע המפגש בינינו זכור לי
כאילו היה אתמול. שכחתי את הפחדים שלי, שכחתי שאני חסרת
ביטחון, שכחתי שאני לא מרגישה אישה. פשוט נשאבתי לתוך עיניו
וחיי לא היו אותו הדבר מאז.

הכי אהבתי שהוא לא דיבר איתי על זה שאני חולה. על זה שהעור שלי
נראה שונה. בניגוד לאחרים שכל הזמן מביעים דעתם גם בלי שאני
מבקשת, איתו שכחתי שאני חולה. כאילו שעברנו ליקום בו אני
בריאה. וכך במשך השנים, האהבה שלי אליו רק התעצמה. חוויתי איתו
מה שלא חוויתי עם גברים אחרים. איתו יכולתי לדבר על הכול והוא
איתי. דיברנו על זוגיות, על החיים, ובכלל, חוויתי איתו את
חלומה של כל אישה, לזכות לתקשורת שהיא מעבר למילים. נשמע
קיטש... אבל לא. ככה זה באמת. הייתי חושבת עליו והוא מתקשר.
הוא היה חולה וידעתי מיד. הייתי מבקשת ממנו להתקשר אליי במחשבה
והטלפון מצלצל. עד היום אנחנו צוחקים שחבל שמיליון דולר לא
מגיעים ככה כשחושבים.

יום אחד, כתבתי לו מכתב ארוך ופתוח, שסביר להניח שלא היה נכתב
במקרה אחר. אבל בשבילי זו הייתה הזדמנות לגמור את השטויות שיש
לי בראש ולעשות לעצמי ניקיון כללי. כתבתי לו שאני חולה על הריח
שלו, מאוהבת מעל לראשי ושנמאס לי. אמרתי לו שאני לא רוצה
שנמשיך להיות בקשר בגלל שבכל פעם שהוא אומר לי שהוא אוהב
ומתגעגע, הלב שלי מחסיר פעימה. כתבתי שאני כבר לא יכולה להתעלם
מרגשותיי, שאני לא יכולה לשמוע אותו מדבר על אחרות, שהוא מזכיר
לי כל הזמן את מה שמעטים זוכים להרגיש פעם בחיים. חתמתי את
המכתב בנשיקת פרידה ושלחתי לו. הייתי בטוחה שלא אשמע ממנו
יותר. שהוא ייבהל כמו רוב הגברים, יקפל רגליו ויברח על נפשו.
אבל לא! הוא התקשר, אמר בדמעות תודה ונתן לי אישור סופי על כך
שהלב שלי יודע את מי הוא אוהב. וגם אחרי המכתב היחסים בינינו
לא השתנו. אנחנו עדין החברים הכי טובים.

ומה רע? אחרי הכול זאת אהבה גדולה. ואין לי תלונות. וגם כך
הסיכויים שדברים בינינו ישתנו קטנים עם כל יום שעובר. אני פה,
הוא שם, רחוק ממני. וחוץ ממילים יפות אין לי כלום. הראש שלי
סובב פנטזיות על משהו שלא קיים וזה מה שכואב. כי החיים באמת
מתחילים ונגמרים באהבה. ואם אנחנו זוכים לאהוב אהבה אמיתית, זו
המתנה הכי גדולה שהחיים יכולים לתת לנו. בתור בחורה שהבדידות
הייתה לה ל"חברה" הכי טובה במשך שנים, ההכרות עם הבחור שלא שלי
עשתה לי רק טוב בחיים. למדתי לאהוב את עצמי דרכו, למדתי לראות
שיש אנשים טובים, שיש מי שרואה מעבר למגבלות וחוקים. ומי אמר
שצריך יותר? הגוף? הנשמה? אחרים? מי? אישה חכמה מאוד אמרה לי
פעם שאם אדם זוכה לאהוב אהבה בלי תנאים בחיים אז הוא יותר בר
מזל מרוב האנשים על פני האדמה. ואני אכן מרגישה ברת מזל שפגשתי
אותך. אלא שברגעים של בדידות אני משתוקקת לידיים שלך שיודעות
לחבק ולהגן. ברגעים של שקט אני צריכה אותך כדי שיהיה לי רעש
בלב. ברגעים שאחרים נופלים ומנסים לקחת אותי איתם, אני נאחזת
במה שאני ואתה מאמינים, שאת המציאות שלנו אנו בוראים.

אז נכון, אולי זו פנטזיה שיום אחד נהיה זוג. אולי היא תתגשם,
אולי לא. מה שבטוח זה שהחלטתי להודות על הרגשות שלי ולא לעשות
לעצמי דין ודיין בכל פעם שחסרה לי אהבה. החלטתי שלאהוב אותך זו
פשוט עובדה.