נפלו כל המטוסים כיסחו לכולנו את הצורה.
"אל תעזבי אותי!" מיילל הילד הבוכה, ולו דמעה נצחית. את התמונה
הזו שמתי לפני האח ובעטתי אותה לאש. זכוכית סוכר הדמעות נמסה
ונייר הצבע המקורי נאכל. "אתם תאכלו רק העתקים!" אמרתי למה-שמם
והדלקתי את הנובלס שלי.
החיים כאלה מסובכים וכאלה מרתקים ויפים. יום אחד אני אהיה פה
ושם בלי להתכוון, יום אחד אהיה לפני עין המוות, יום אחד אטבול
יד בבריכת הדם שבתוך לבה, יום אחד אשייף את החרבות ואקהה אותן
מייד.
יש לי זין יפה. אני אוהב את הזין שלי. אראה אותו לכל דורש, בוא
תראה איך משתמשים בציוד שנתן לך האל.
"תראה כמה השמיים נמוכים."
עמדתי שם ליד הדשא עם פרנקי, ושנינו הבטנו לשמיים כמו שני
נרקומנים בגמילה. ביד ימין שלנו עלה עשן הסיגריה לשמיים
אטומים, ביד שמאל עלו אדי הבירה וטמטמו את החלל הזה של עולם
סגור. הרוח נשבה על פנינו. בראש שלנו שמן ואבנים והעיניים האלה
שלנו קשות ומתות, יודעות במה הן מביטות, בכלום. אוטובוס כבד
עצר והוריד נוסעים. בחורה צעירה ירדה והביטה בנו. "אם כל העולם
היה מלא בגז?" אמרתי לפרנקי. הבחורה חייכה, שלפה סיגריה והציתה
אותה.
בחושך עברנו בשביל מקביל לגן. אדם מבוגר יושב על ספסל, כובע
טמבל על ראשו, ועיניו תקועות באספלט. בחור צעיר עושה ג'וג'ינג,
מביט בנו בעיניים חיות, וחולף. נערה יושבת על מגלשה, מביטה
לשמיים. "מוות, חיים וחיפוש בכוכבים." אמר פרנקי והתיישב על
הדשא. שנינו הצתנו סיגריות. חיים כבר רץ ונעלם מפה. רק צללית
של האיש המבוגר על הספסל, ופנייה הסקרניות של הנערה אירחו לנו
לחברה.
הוא קם מסיוט. השאלה הראשונה שלו הייתה- מה עוללו לי כשהייתי
ילד? אולמות גדולים שלא נגמרים. משחקי נשק. מוחות חיים.
התעסקו לי במוח? ואחר-הצהריים נראה לו כטובע בקצף של בירה,
כשהוא מכין לו קפה, שותה, מעשן, ושם דיסק שמזכיר לו ומחזיר
אותו לימים מטורפים. "מלי..." הוא לוחש. הוא שותה את הקפה שאפר
עף לתוכו, מקיא את הנשמה בשירותים ושוטף את פיו. היא לא תתחמק
ממנו כשהוא נכנס לחדר, ורגל שלה מתנדנדת על רגל, והיא בוהה
בעננים ומעשנת. בקצה הלשון הוא מלקק את בוהן רגלה שתלויה מול
פניו, ועיניה ים, והיא מביטה בו, מביטה בעננים, לוגמת עשן,
והוא רוצה להיות מים ולהיספג בה. איך היא לא רואה כמה מטורף
הוא? הלשון שלו מתארכת מפיו דקה וארוכה, ומתפתלת בלולאות סביב
אצבעות רגלה מקצה לקצה, מטפסת על השוק, מתלפפת. היא מבינה,
פוחדת, ולא יכולה לזוז. והוא מושך בלשונו את כף רגלה לפה גדול,
שואב אותה לתוכו, עד שפיו מכסה את כל הרגל, עד הערווה, והוא
מוצץ את הרגל לתוכו, את כל הזיעה, את כל המתיקות שמחליאה אותו
לאט, עד שהוא מקיא את הרגל ומסתובב כמו פורפרה באמצע החדר,
מוחו משובש עשוי אולמות שלא נגמרים, נשקים יורים, ומוחות קטנים
חיים דבוקים. "זה בסדר לפחד." היא אומרת, וראשו נחבט בבלטות.
טיפת אדווה מעלה עיגולים בתקרה. הוא מתפלל שזה לא יקרה. הוא לא
רוצה לראות. אדוות קטנות מעלות גלים קטנים בתקרה שהופכת למים,
מתעמקת, וזו מראה. ואז זה הוא שם, במראה, כשהוא מביט על עצמו
בזוועה, וצורח. איש-תמנון-עקרב לרגליה היחפות של מלכת העולמות.
הייתי מחבק אותך כל כך חזק שהאלים היו תופסים אטרף ומורידים
גשמים וברקים וברד ושלג והופכים את השמיים וצועקים "מה פה קורה
פה?!" והשמש הייתה מתפוצצת והירח היה נוזל וכוכבים היו נופלים
מהרקיע כמו אבוקות אש ענקיות. והשמיים היו הופכים כתומים, ואור
חדש היה עולה וגן-העדן היה נופל מלמעלה במכה ואנחנו היינו אדם
וחווה לעשות את כל ההיסטוריה מההתחלה.
מה את רואה בי, ילדה? כשאני עובר ברחוב, ואת מביטה, מה את
רואה? רק לחיות בשקט אני רוצה. נמאס לי מכל המלחמות. נמאס לי
מכל הסחות הדעת שמסתירים את החיים ממני, שגורמים לי לחיות
בחלום. אולי יש לי בת באיזה מקום... אי-אפשר לדעת עם האימא
שלה. משחקת אותה טיפשה, אבל אולי יותר חכמה ממה שנדמה. אולי
יום אחד תבוא אליי נערה בתיכון ותקרא לי אבא. אני חושב שאני
אתחרפן באותו יום. אבל את, מה את רואה בי? אני לא שפוי במאה
אחוזים, מי כן? ועשיתי כל-כך הרבה שטויות, יותר מדי. פגעתי
באנשים. לא תמיד אני חכם. פגעתי גם באנשים שאהבו אותי. מה הם
יודעים, חשבתי. כל אחד רוצה חתיכה ממך...
החורף הגיע היום לירושלים. אולי זה עזר להפשיר קצת את הלב שלי.
לב אבן... את אוהבת אותי, אני יודע. לא אהבה רומנטית, יותר כמו
אדם לאדם, אבל את אוהבת. גם אני אוהב. את עצמי קשה לי לאהוב.
פגעתי בעצמי יותר מדי פעמים. אני רק עוד מטורף בעולם מטורלל,
רק עוד אחד. וכמה נאבקתי כדי להישאר כאן... ירקתי דם. יותר מדי
בשביל שאוותר.
לא רוצה לחשוב על העתיד, לא עכשיו. וכל מה שעברתי בחיים, שהרוב
אני לא זוכר... אבל עכשיו הכול בסדר. זה מה שחשוב. את חושבת
עליי לפעמים? את בתוכי, כל הזמן, אני לא צריך לחשוב. עד כמה את
מכירה אותי, או חושבת שאת מכירה? לעולם לא תכירי אותי לגמרי,
לעולם לא אכיר אותך לגמרי, וזה בסדר. ככה צריך להיות. מטורפת
שלי...
צריך ללמוד להרפות, זה הכול. כמעט מכל דבר שכובל את האדם. איך
כולם נטרפים סביבי... נלכדים בקורים שהם עצמם טווים. שקט
עכשיו. אני עכשיו שלם. חכם. מודע. מותר להרהר על כוס קפה
וסיגריה. מותר להסתכל אל השמיים, אל הגשם. והמוסיקה... בדם.
מעולם לא חיבקתי אותך. מעולם לא נישקתי. הנפש שלי זועקת למגע.
אבל את חכמה ממני, ואת תהיי, על זה אני סומך. את תהיי תמיד
בסביבה, לא תיעלמי. עם הכוכבים בעיניים שלך...
אני בסדר.
הסיפורים שסופרו מימים ימימה, הם נמקים על מדפי עץ מתפוררים.
בלונדון היא קופאת מקור על רכבת תחתית בין עבודה לבית קטן קבור
באבן בהסקה שלא פועלת. העיניים סביב העולם בוהות בטלוויזיה
ונטרפות בדמיון כדי לא להיטרף במציאות. רצים מפה לשם כדי לא
למצוא את עצמם מבועתים, מביטים קפואים באיזו פינה בבית, כשנדמה
להם שיש להם מה לעשות, והם על מחשבתם וגופם קפואים כמו פסל
בהתקף חרדה ופאניקה כשהם מבינים, אין לאן ללכת.
ולא כמו לפני אלפי שנים, ימים של קסמים, הכול פה זז כמו בהילוך
איטי כשאלוהים עייף מגלגל את מסך השמיים לאט לאט בידיים
עייפות. יש מישהי שם בשבילי באיזה מקום, אולי רחוק מאוד. נעה
קפואה במעיל ארוך ושיערה סתור. מרגישה את הקור צורב במוח, כמו
סיכות קטנות. היא נעה שם על אלפי עולמות ועולם אחד. השמיים שלי
הם גם השמיים שלה, והרוחות זרות. יחפה הייתה רוצה לרוץ ברחוב
בתוך שלוליות בהתקפת אמוק שלא נגמרת. רק לברוח מאיפה שהיא עד
שלא יהיה עוד מקום. עד שייגמרו השמיים.
איש זקן מאוד מעיין בכתובים ישנים של עולם מת. בין מחילות
האדמה מתפתלות להן רכבות, עם עיניים בוהות ועייפות, ואיש
שנרדם, זקנו כבד עליו, שלא רוצה להגיע הביתה. גראס מגולגל
בפינות הרחוב עם להבות בתוך חביות ומשקאות חריפים בבקבוקים
שנלגמים פה ושם. שותים להתחמם, משפשפים ידיים בתוך להבה. גם
היא עוברת שם כאילו במקרה. היא מקיפה בעיניה את הרחוב הצר
הצפוף וזרזיף של גשם חודר לגבה. היא מציתה סיגריה כדי לא
לקפוא, ובוכה.
לא כמו שאהבתי אותך פעם, את קרובה יותר, ועם זאת רחוקה. כותבת
לי מכתבים מתוך המיטה, מתארת את הגשם, את הבדידות, את הפחד
משיגעון. את עדיין אוהבת אותי. מה שיש בי... והגשם עושה צורות
על החלון. את מתפללת, מתכדרת לעובר. מחפשת אות של תקווה בקרן
שמש, רק שתבוא ותשרוף אותך. והיין משגע חושים, והירח כמו אבוקה
מאחורי מסך עננים כבויים. את מחפשת פתח בקירות, שורטת אותן.
פתח שאבוא אלייך ואחמם את גופך בגופי. העיר שלך קפואה והעיר
שלי נרקבת. הירח, סמני אותו. אני אראה את הסימן, על סיגריה,
כאב ודמעות. איפה את נמצאת אני תמיד שם, איפה-שהוא, בפ'נוכו.
על הקיר מרצדים הנרות. הסיגריות מחניקות בחדר הסגור. אני מסתכל
בזגוגית בעולם קפוא. אהבה אשלח לך ממרחקים, אל תשכחי אותי. יום
אחד... אולי בגשם, אולי בשלג, ניפגש כאילו לא היה מרחק מעולם.
הדמעות יסמנו את כאבינו על האספלט הרטוב. והעיניים שלך, אוכל
לראות מה השתנה...
קר. אני שוכב גב על מרצפות הרצפה שבכניסה לבניין, רואה כוכבים
ומעשן. הסיגריות האלה. אני מת עליהם. יום אחד הם יהרגו אותי.
הם כאן סביבי חלונות מרצדים, עם הטלוויזיות, עם המאכלים
התעשייתיים בתוך המקרר. עם הקירות המפויחות סיגריות. רדיו
ומשפחה, בה למה לא נשגע אחד את השני? יש לנו משהו יותר טוב
לעשות? כל הרחוב הזה מת כמוני. נראה לי בכלל הרחוב יושב על
בית-קברות. המתים עומדים ליד האנשים הישנים, מביטים בהם
בעיניים קפואות, ובוחשים במוחם. ואז "היה לי סיוט". דלת קומת
הקרקע נפתחת. "עוד מעט. עוד מעט אמרתי!" צורחת גלית על משהו.
עיניה חיצים ושערה השחור פרוע סביב ראשה, שולפת מיד סיגריה
ועומדת רגע להדליק. אז עומדת מעל ראשי ומביטה בי, אני רואה
אותה הפוך. "שאשב לך על הפנים?" אני מזדקף והיא יושבת לידי על
קיר המדרגות, עיניה אפלות. "ספר משהו, גיא." "מה?" "איך
החיים?" "אהה..." אני מזמן הפסקתי לשאול שאלות. תחיה, תכאב,
תיקבר. סוף. "אתה דומה קצת לרוברט דה-נירו, כשהיה צעיר." אני
מביט בה רגע, שותק וכועס. "טוב," היא אומרת. "אז אתה לא." אני
מצית סיגריה ונאנח. לפתע היא קצת הופכת חסרת מנוח, מנדנדת את
רגליה, מעשנת במהירות. "אני רוצה לשכב עם מישהו." היא אומרת
ושותקת. אני מעיף אליה מבט מוטרד. "אני מפריעה לך?" "לא."
"החיים מוצאים חן בעינייך?" "לא." "מה היית משנה?" "לא יודע."
"אני הייתי משנה הכול." אני שותק. "כל-כך נמאס לי. להיות חזקה,
להיות חזקה, כמה אפשר?" "את מחזיקה את כל המשפחה שלך על
הרגליים." רמז חיוך עולה על שפתיה, עיניה הופכות מוארות רגע,
זה כמעט לא קורה. "כן, אה?" אני פולט עשן. "אני בקושי את עצמי
סוחב." היא מביטה בי רגע בהיסוס. "אני יודעת, גיא." "מה את
יודעת?" "אני יודעת שאתה חולה." המחשבות מתחילות להתבלבל לי
בראש ואני מרגיש את הלחץ במצח. "מה זאת אומרת...?" "הנפש
שלך..." אני מביט מטה אל מורד המדרגות ומעשן איטי ובריכוז. היא
מעבירה את הסיגריה שלה ליד שמאל ומקרבת אותה לפי. "קח שאכטה."
אני מהסס רגע ושואף מתוך ידה, מקווה כל-כך פתאום שזה גראס. היא
מעבירה חזרה את הסיגריה ליד ימין וממשיכה לעשן. "אתה הרבה יותר
חזק ממה שאתה חושב, גיא. הרבה יותר חזק." היא קמה, רוצה לגעת
בכתפי ולא נוגעת, וחוזרת לביתה.
היא ניבאה לי שהיום אני אכתוב. "היום אתה תכתוב." היא אמרה.
"כתיבה מהנה." עיניה האפלוליות, ריח בושם עדין. "תכתבי לי
משהו." ביקשתי. "אני כותבת," היא אמרה. "אני כותבת אותך ברגע
זה." אני לא יכול להוציא אותה מהלב. התפשטתי, עירום רקדתי
בחדר. היא מביטה בי מעשנת, שיר ישן, כמו רכבת בתוך מים עושה לי
סחרחורת, מזכיר לי נשכחות. -אני כלום בלעדייך.- רציתי להגיד.
אבל לא יכולתי. היא לא תאמין. היא תחשוב שזה רגע חולף. אני
יודע מה היא רואה- סמרטוט. מישהו שהיה פעם הכול, ועכשיו הוא
כמעט צל. עוד קצת, עוד קצת, ואוכל לעבור דרך קירות. למה לא באת
לי לפני שהתפרקתי? "אני שומעת צעדים על השמיים." היא אמרה לי.
"אני שומעת אותם כל הזמן. מישהו הקים שם את ביתו, והוא בקושי
יוצא ממנו." שמעתי רחש גפרור מתלקח. "הוא אתה." היא אמרה. "את
יכולה לאהוב אותי," אמרתי לה. "אני מרשה לך." היא שתקה. העשן
יוצא מפיה, באוושה מנחיריה. אני יושב עירום וקר לי על הרצפה,
מקפל אליי את רגליי. מדליק סיגריה (שתחזיק אותי!) ורוצה למות.
זה טבעי לי לראות אותה מלמטה, יפה וחזקה, עם העיניים החכמות
שלה, עשב ירוק. מה יש לה בלב? "אנשים מתו בגלל אהבה." היא
אמרה. "הם עדיין מתים."
זה אני מתחת לבגדים. שוכב עירום על המיטה והיא מביטה בי. אני
לא מרגיש שום דבר מיני. אני עירום כמו חיה. "איפה שהבולבול שלך
שיחק הוא לא חזר שמח." היא אמרה. "איפה שהלב שלך טבל, הוא
נשרף." היא חכמה ממני, יפה ממני, חזקה ממני, פראית כמוני.
"אמרתי לך שאתה תכתוב." היא אמרה. "תכתוב עוד."
ירד גשם בחוץ.
הוא פתח את החלון וספג לתוכו את הרוח, את הקור ואת הגשם. היא
הביטה בו מהצד. אדישה כלפי חוץ. שקטה. מעשנת את הסיגריה שלה,
מסתכלת על אצבעותיה, תוהה מה הוא מוצא בהן.
החורף הזה כנראה לא ייגמר אף פעם.
הוא סגר את החלון וחשב אם להתקלח, זה יכול להיות נחמד. אבל לא
היה לו באמת חשק. היה לו נוח בגופו בצורה כה שלמה, כזו שלא חש
הרבה זמן. גופו והוא הסתדרו סוף סוף. היה לו נוח להיות פתאום
כפוף לגופו. גם אם זה לא הוא עצמו, באיזושהי צורה.
הוא ישב לו שם, לידה, קצת רחוק, מדליק לו את הסיגריה שלו ומעיף
בה סדרות של מבטים קצרים, אדישים לכאורה.
"יפיפייה", חשב, "האישה ממש יפיפייה."
היא אמרה לו תודה.
|