כבר דולקים נרות החג בחלונות  
וביתך השותק כה חשוך
כי כבה נרך.
עוד מחכים לך בגדי תפארתך,
בגדי החמודות אשר אתי בבית
יחילו עד בוש.  
כבר עטה ירח אביבי מלא
את גלימת הזהב אשר לו  
כליל התקדש חג  
שולח קרני פז
על קירות הבתים,  
אל חדרי לבי הכוסף
לא חדר אורו הזהוב      
וחגך בודד מאוד.
שפתות רחוב האספלט הבוהק,
שעלה מן הרחצה  
לוחשות את שמך
כשעון המטוטלת שלא פסק מתקתוקו,
השומעות אזניך את קריאתי: איך?
בליל זרע בכורי פתרוס  
לא דרך ארץ פלשתים נחוני רגלי,
לא דרך המדבר ים סוף    
סבותי אני ולבי  
כל דרכי מוליכות אל סיפך.